הוא פרסם את ארץ־ישראל בתור איש המדע; הוא השפיע על גדולי היהדות את החבה לציון באישיותו הכבירה והמשוללת כל סימן של גלות, ומתוך כל זה ובגלל כל זה הצליח

ג״כ גם כן

לקרב את אמריקה הרשמית לדרישותיה של הציונות. — אבל גדולתו של אהרן אהרנסון לא היתה בעיקר בגילוי החטה, אלא באישיותו הכבירה. בפני אהרנסון ראו האמריקנים בפעם הראשונה טיפוס של יהודי חפשי וזקוף־קומה, יהודי מגידולי הקרקע, הספוג אוירה של ארץ־ישראל המושבתית, שאת יסורי הגלות לא הרגיש ובזחילה הגלותית לא התרגל. בפעם הראשונה ראו לפניהם יהודי ארץ־ישראלי בריא וחזק, המביט נכחו במבט חזק בעצמו ובעתיד ארצו ועמו. — —״

בנאום על ״ אהרן אהרנסון: פני האידיאליזם היהודי ״ שנשא

השופט לואיס ברנדיס

ונדפס ב—

The Zionist Monthly Maccabaean

— הוא אומר:

״— עמדה לי זכותי, לפני שבועיים ימים, לעשות את הערב בחברת אחד האישים המעניינים, המזהירים ומצוינים ביותר שפגשתי מעודי, בן ליהודי רומני עני, שהגר מארץ מגורו לפני שלושים ושתים שנה, על מנת להשתקע בארץ אבותיו, בארץ־ישראל. אדם זה, שעכשיו הוא מנהלה של התחנה לנסיונות חקלאיים בא״י, הנו פרופ׳ אהרנסון. הוא גילה את התגלית הנחשבת לאחת התגליות המועילות ביותר בשנים האחרונות, ואולי גם בכל הזמנים. הוא גלה את אשר נודע בשם ״חטת הבר״, אשר בוטנאים בכל העולם כולו נסו לגלותה במשך שנים, וקיימת התקוה שע״י תגלית זו תוגדל לאין־שעור כמות תוצרת המזון בעולם, ותהיה אפשרות להרחיב את שטח גידולי־החטה ע״י ניצול אדמה, אשר זה זמן רב חשבוה לחסרת כל ערך בשביל תבואה זו בגלל חוסר לחות (חוסר רטיבות). הוא הוסיף וספר לנו על נסיונותיו לשפר את ההזנה של הצמחים בא״י ופריונם, שהובילוהו אל גילוי חטת־הבר, גילוי שהשאיר רושם רב על מחלקת החקלאות של ארצות־הברית ושחשיבותו עלולה להיות רבה מאד בשביל עתידה של ארץ־ישראל. והוא הוסיף וספר לפנינו דברים שצודדו את הלב עוד יותר מכל האמור. היינו מספרים בכמה מאורעות מצערים שארעו בשנה האחרונה בניו־יורק, והשם היהודי קשור בהם, אז אמר מר אהרנסון: ״בקהילות הקטנות היהודיות בא״י, שגדלו בשלושים ושתים השנים האחרונות ושעכשיו הן מונות 15,000 נפש, לא אירע שום מעשה פשע שנעשה ע״י אחד מאנשינו במשך כל הזמן הזה״. שאלתיו: ״כיצד אתה מסביר עובדה זו?״ ויען : ״אני מסביר זאת כך: כל חבר של הקהלות היהודיות מכיר בחובתו לגזעו, כך חונך בנעוריו. לכל ילד מספרים על כור־היסורים הגדולים שבו נצרף העם, ומה שהפיק מאותה מסירות־נפש בת דורות. חנוך זה הוא שנטע בלב אנשינו רגש־חבתם לגזעם, וכל הטוב שבהיסטוריה הישראלית עומד לנגד עיניהם חי. לא תמצא באכרים אלה שום דבר מן החולשה ולא כלום מן ההשתעבדות, שציינה אותם או את אבותיהם כשבאו לארץ־ישראל... אולי