יב.

יסודות

ועבודת הבנין אינה נפסקת אף יום אחד. בחודש סיון

תרמ״ד 1884

נגמרה מדידת הקרקעות. המודד

לובמן

התחיל לחלק את האדמה, 2 הקטאר לכל אכר: הקטאר אחד על ההר ואחד באדמות הואדי, ממזרח למושבה. הצעירים קבלו הקטאר אחד על ההר והקטאר וחצי באדמות טנטורה. את השוורים והסוסים טרם חלקו בין האכרים, הואיל וצריך היה לגמור את העברת העצים מטנטורה.

נתמעטה גם עבודת הקומונה, ובחודש תמוז לקחו אחדים מן האכרים איש חלקו באדמת ההרים, לנקותו ולהכשירו למטע כרמי גפנים. נגשו לבנות את בנין האדמיניסטרציה ועוד בנין אחד, בית דירה לגנן דיגור. עבודת בנין — והממשלה תחבוק־ידים? חלילה לה. פקידי השלטון הנה הנם! אלא שהסגולה בדוקה ומנוסה. מעלים לקימקאם חיפה ״בקשיש״ הראוי להתכבד בו — והעבודה מתחדשת.

בימים ההם בא לבקר במושבה

לורנס אוליפנט

ועמו

נפתלי הרץ אימבר . הם התארחו בבית וורמסר וסעדו על שולחנו, אף סיירו בחברת דיגור את המקום והסביבה ושמחו על מראה עיניהם. אוליפנט שאל, אם יש מי מן האכרים אשר יאבה לעסוק בענף הדבש. אחד האכרים,

משה רבניקר , הביע חפצו, ואוליפנט סייע בידו לרכוש את הכורות הראשונות. שנים רבות אחר׳כך היתה המושבה מביאה דבשה מכוורותיו של משה רבניקר.

רבים מעידים, כי בקורו זה של אימבר נתן לנו את ״התקוה״, השיר הלאומי, כי לא יכול האיש להשביע עיניו מחן המקום ומעבודת האכרים, החוצבים קנם בסלע וזורעים את זרעם באדמת הטרשים. אך שיר מיוחד הוא מקדיש למושבה וקוראו בשם ״

משא שומרון

״ (נדפס ב״החבצלת״ בשנת

תרמ״ז 1887 ). והנה קטעים מתוך השיר:

אֲנַחְנוּ יְהוּדִים הַגוֹלִים,

וּמִפְּנֵי קֶשֶׁת דְּרוּכָה

לִפְלֶשֶׁת אֲנַחְנוּ עוֹלִים,

לָתוּר לָנוּ הַמְנוּחָה.

כִּי לֹא בִּגְבוּרָה וָכחַ

נְחַיֶה אֲדָמָה הַיְבֵשָׁה —

רַק כְּאִכָּרִים נִפְלוֹחַ

בַּבַּרְזֶל, בַּמַּחֲרֵשָׁה.

חרבותינו הם מזמרות,

קרדם, מעצד, השלטים;

לצאננו נבנה הגדרות,

ולבנינו הבתים.