״חרשו גם זרעו בנזלה״. לכאורה דבר של מה בכך: האדמה אדמתך - לך וחרוש! אלא שאין רגע בלי פגע. כדי להגיע בעגלות עד נזלה אתה מוכרח לעבור את הכפר פראדיס, והדרך חוצה את אדמת שפיה. ואדמת שפיה שייכת לבעליה, קטראן שמו, וקטראן מבקש תואנות, כדי להכריח את יהודי זמארין לקנות ממנו גם את אדמתו... והנה מתיצב בדרכם הוו׳אקיל של קטרן ואיננו מניח לעבור. האדמה – אדמתו, והדרך – דרכו. זעק לשמים! אבל כבר נתמחה ״קמיע״: בקשיש של מג׳ידה אחת – והדרך פתוחה... ואולם המעבר ניתן רק הפעם, פעם אחת, בתנאי שלא יחזרו לעבור בדרך זו, כי כך חזקה עליו על הוו׳אקיל פקודתו של אדוניו קטראן. סוף דבר, הלך דיגור אל קטראן, הבטיח מה שהבטיח, והדרך נפתחה.

מעט מעט הונח לאכרי זמארין. מכשול אחר מכשול הוסר מעל דרכם. נחלתם הולכת ולובשת צורה של מושבה. ימי החושות חלפו. עתה מתנוססים לתפארה צריפי העץ. אך עד מתי יהיה ״ארון האלהים יושב בתוך היריעה״.

נגשו לחפור יסודות לבנין בית הכנסת. וכבר נעשו הכנות להניח את אבן הפנה, אותו יום נזדמנו לזמארין אורחים חשובים, החובב ציון הידוע מרוסיה

זאב ויסוצקי

ועמו

אלעזר רוקח . גם וורמסר בא מחיפה לכבוד המאורע. היה היום יום חג כפול בזמארין.

כל האכרים, לבושים בגדי חג, התאספו ליד מקום הבנין. את האורח ויסוצקי כבדו בהנחת אבן הפנה.

הורן

קרא את המגילה אשר הכין. במגילה סופרו כל קורות בנין מושבתם, ובה גם רשימת כל האכרים אשר רגליהם דרכו לראשונה על אדמת הנחלה. את המגילה שמו בבקבוק ואת הבקבוק נתנו בתיבה חצובה באבן מלאכת מחשבת, מעשה ידי

יעקב כהן , ותיבת האבן הונחה מתחת לסף בית־הכנסת.

על מאורע נכבד זה מספר גם ויסוצקי במכתבו לברון רוטשילד (מיום

כ׳ כבודו

סיון

תרמ״ה 1885 ) בדברים האלה :

״הא׳ הנכבד וורמסר, העושה מלאכתו מלאכת הקודש באמונה, הואיל לכבדני, כי אניח אבן הראשה, אבן הפנה לבנין בית התפלה בזכרון יעקב. ואם כי קטנתי מכל הכבוד הזה, בכל זאת

קדמתי

לקבל עלי להניח האבן, אבן יעקב, אשר ממנה פנה, ממנה יתד לבנין בית ישראל כולו בחסדי הודו, אשר עינו ולבבו בציון. וביום ב׳ י״ח לחודש הזה התאספו כל אחינו הקולוניסטים, ובראשם מנהלם, השר הנכבד וורמסר, אל מקום הבנין. שם התפללנו תפלת המנחה, וכל אחד ואחד מאתנו נשא כפיו לאבי ישראל, כי ישלח ממרום ישועתו להוד כבודו, אשר ברחמיו קם כמלאך מושיע להושיע את עמו ואת ארצו. אחרי כלות התפלה נקרא לפני אחינו הנאספים ספר גלוי, אשר נועד להטמינו תחת אבן הראשה למען יהיה לזכרון לדור אחרון, בו ספרו אחינו הקולוניסטים הרומנים את קורות תולדות