פעם באים פקידים אל המושבה ועמם אנשי צבא. מעמידים פנים, מתרגזים ומתקצפים — כדרך הטבע, בשם החוק, אלא שכונתם — בקשיש. ומה גדולה היתה התמרמרותם כאשר ראו את הנדבכים הראשונים של בנין בית הכנסת. כאן מצאו מקום להתגדר בו, וסחטו בקשישים, מקבלים את שלהם והולכים. מסתלקים ליום, לחצי יום, ושוב חוזרים, מקבלים ״שכר־הליכה״ וחוזרים, ועבודת הבנין נמשכת והולכת לבלי סוף. אמנם יודעים האכרים להתחכם לפקידים, אך פטור בלא כלום אי אפשר. סוף סוף קצה נפשם מפני הבקשישים, והפקידים יוצאים בפחי נפש. ראו הללו, כי נסתם ״מעינם״, והודיעו, כי הוואלי מדמשק עומד לבקר בקרוב במושבה. יראה הואלי בית כנסת הולך ונבנה בלי רשיון ויצוה להרסו... מה לעשות? אמנם התחכמו לפקידים ולחיילים, אך כיצד יתחכמו לוואלי הגדול מדמשק? והנה נמצאה עצה. הן הבנין טרם רוצף, הקירות טרם טויחו... מי מעיד, כי בנין זה עתיד להיות בית־כנסת?... הנה יכניסו פנימה את המחרשות ואת הבהמות…

הוואלי, הנורא על כל סביבותיו, מזכה את המושבה בביקור רשמי. קבלת־פנים מפוארה. וורמסר ערך את ה״מחזה״ ביד חרוצים. הוואלי עובר במושבה, אכריה כולם אחריו, והנה הגיעו לבנין רם ומרווח. הוואלי פונה למלויו ומרעים בקולו : –״בית כנסת?!״ המלוים מתממים: כבוד הוואלי הואיל לשטות בנו. — ״הרי זו רפת, המשמשת גם מחסן לאכרים״... נחה דעתו של הוואלי, וכטוב לבו ביין, צוה לפקידי המחוז, שלא יפריעו את האנשים מעבודת בנין הרפת.

אבל דעתם של החיילים לא נתקררה, אך יצא הוואלי, חזרו הללו לתבוע את ״חלקם״... הפעם, לאחר שניתנה הסכמת הוואלי, אין האכרים ממהרים להתיר להם פס ידם. לקצפם אין גבול. אך הנה יום אחד נודע במושבה, כי שוב אחד גדול, קיימקאם חיפה, ואפשר פחה עכו, יבוא לבקר במושבה כדי להעמיד דבר על בוריו, לדעת מה טיבו של אותו בנין, מה לעשות הפעם? נתאספו האכרים ונועצו והחליטו: אותו ״גדול״ יבקר במושבה מחרתיים, הוא יום השבת. הרי שלפניהם יום הששי, יום תמים, ואף כי היום קצר, הנה יתאספו כולם, מקטן ועד גדול, גם נערות ונשים, ויכלו את מלאכת הגג. משקורה הגג, תם ונשלם! וכן עשו: למחרת היום, בבוקר השכם, נתקבצו כל אנשי המושבה - וכולם עושים במלאכת הגג: בשורה ארוכה, ולכל אורך הסולם, מלמטה ועד למעלה, עמדו בשרשרת. והרעפים נמסרים מיד אל יד, ולמעלה עומדים האנשים בשורה זה בצד זה, מניחים את הרעפים, בזריזות ובהתלהבות. ומבפנים נצבים הנערים והבחורים ומהדקים את הרעפים בחוטי ברזל. שבת קודש טרם נכנסה ומלאכת הגג שלמה, נגמרה המלאכה, ומפי כל העם פרצה תרועת שמחה.

סרה אימת הפקידים והחיילים, חלף הפחד מפני חמת המציק.