*

הגיע חג הפסח. כל האכרים ירדו לחיפה לחוג עם משפחותיהם. והיה זה חגם האחרון בחיפה, כי מיד לאחר הפסח התחילו עולות ובאות המשפחות, משפחה משפחה לצריפה, משפחה משפחה תחת קורת גג ביתה. לא ארכו הימים והמשפחות כולן ישבו בזכרון יעקב.

מעתה באו האכרים אל הנחלה ואל המנוחה.

לא כולם באו. ארוכה היתה הדרך וקשה, לא כולם עצרו כוח, מה ידאב הלב לזכר החברים היקרים, אחים לעמל, לסבל ולמחסור, אשר שכם אחד לחמו, וקוו והאמינו, ולא זכו:

הרמן פסקל, משה קורלנד, נחמן רפפורט . קורלנד הלך לבקש מזור ביפו. שם נפטר ושם בא למנוחות עולמים. רפפורט נפטר בחיפה ושם נחצב לו קבר ליד חברו פסקל. והנה הילדים הקטנים אשר כרעו מעוצר רעה. מה כבד היה הרעב בחושות זמארין.

נשארו שלש האלמנות ועמן ילדיהן הקטנים. הפקידות שקדה על תקנתן. וורמסר פתח להן חנויות וקצב בשבילן קרדיט, 7000 פרנק לכל אחת. לאלמנה רפפורט חנות למנופקטורה; לאלמנה פסקל - מכולת; לאלמנה קורלנד - צרכי ברזל ובנין.

הורגש חסרון במעות קטנות, מטבעות עוברות לסוחר. עד כה היו ה״מטבעות״ עשויות קלף, אך כסף זה היו לו מהלכים בזכרון יעקב בלבד. לפיכך פקד וורמסר לטבוע כסף נחושת, מיוחד לזכרון יעקב, מטבעות בני גרוש אחד, חצי גרוש ורבע גרוש. מצד אחד הוטבע בעברית שם המושבה ״זכרון יעקב״, ומצד שני בצרפתית — Zichron Jacob. ובאמצע מספרים: 1, ½, ¼. הברון ערב לכסף בסכום 30.000 פרנק זהב, ומכאן כוחו. מטבעות הכסף של זכרון יעקב היו עוברות לסוחר לא רק במושבה בלבד. גם בכפרים הסמוכים רבו הקופצים עליהן, וגם בחיפה וביפו החשיבון.

עכשיו העבירו לזכרון יעקב רופא קבוע, הלא הוא מיודענו אבו־ציזר מחיפה.

הולך סובב אבו־ציזר על הבתים לבקר את החולים, נגש אל הבית ומצוה את החולה לשלוח ראשו מן החלון החוצה. מתבונן אבו ציזר בלשון יפה יפה ופונה אל הרוקח ופוקד:

— יענקילע, פּוֹקוֹ דֶה קינינה, פּוֹקוֹ דה רצינה...

(כלומר: מעט חינין ומעט שמן קיק..)

זאת תורת הרפואה של אבו־ציזר.

אלא שרוב החולים מבקשים עצה ותרופה לא ממנו, כי אם מאת הרוקח־החובש יעקב אדלר, יהודי מטבריה, ירא שמים וטוב־מזג, שוקד להשביע רצונו של כל הדורש אליו.

בתוך כל הדאגות הרבות לחיי שעה, הסבל מבית והפורענויות מחוץ, לא