*

נכנסה שנת

תרמ״ו 1886 .

הואיל ומלאכת בית הכנסת טרם שלמה, קבעו האכרים מקום לתפלה בראש־השנה בבנין בית הספר.

הגיע ערב יום הכפורים. שוב הקהל עומד ״בהיכל לשעה״ לתפלת ״כל נדרי״. השמש הולכת ושוקעת, הולכת וכבה. לילה יורד על המדבר. צללים שחורים פשטו על ההרים, וכצל שחור נוסעת לאטה ועוברת לנגד עיני האנשים גם השנה כולה, היא וקללותיה. ודמויות, דמויות... לב יודע מרת נפשו, אך העינים תרות מאליהן, מבקשות בבית התפלה. ״הם״ אינם. האומנם אינם בבית התפלה! הם - משמר הכבוד הראשון? ״ מיום כפורים שעבר עד יום כפורים זה ״ נפלו עצמותיהם במדבר.

בבית הספר חמשה ילדים, במספר. השאר — הם לומדים בישיבה של מעלה. אשריהם וטוב להם. אין רעב בישיבה של מעלה.

לילה ירד על המדבר, ומכל נקיקי הסלעים עינים לטושות, צופות אל יגיע עמלים, ידי פריצי אדם שלוחות מן המארב.

הלילה תורם של זאב נימן, יוסף גרף, יצחק שולר. מקומם ליד הרפת בנחלתם העתיקה, היא זמארין. בחצות הלילה נסו גנבים לפרוץ את הרפת. התלקח קרב עז. הגנבים הוברחו.

פוחצ׳בסקי מספר:

״במחסננו הסגור חום ומחנק. פתחנו את הדלת ואת החלונות ואנו עצמנו השתטחנו בחוץ ליהנות מזיו הירח בהילו על ראשי ההרים מסביב וממראה האורות והצללים המשמשים בערבוביה. צללי בני אדם ורוביהם על כתפיהם הלכו הלוך והתקרב אלינו. נשאנו עינינו והנה לפנינו יוסף גרף, לופא ניימן, אשכנזי, בלום, אבדיק, וגרופר, שאך לפני שעה קלה עמדנו עמם יחד בבית התפילה.

״אני, בן להורים חרדים, יהודי־ליטא יראי־אלהים, נרתעתי למראה חילול קודש זה בליל כל נדרי, הנשמע כדבר הזה! פרצה צעקה מלבי, יהודים כשרים מטלטלים רובים טעונים כדורי מות בליל קדוש זה? הכי בחזית מלחמה אנו עומדים? נתקשרה שיחה בינינו, ואת אשר ספרו האנשים ילא העט לתאר. ״הבא להרגך השכם להרגו״. ואמנם לולא כלי הזין האלה ומסירות נפשם הנועזה, זה כבר לא נשאר זכר ליהודי על גבעה זו, הזרועה סלעי מגור, וסבכים ושיחים ומערות על כל צעד.

״אמנם כן – סיימו חברינו – בחזית מלחמה אנו עומדים, ומן הראוי לצעירים כמותכם שתהיו מוכנים לכל פגע, לכן לא כדאי לכם לפשוט את בגדיכם בשכבכם לישון. ואף טוב תעשו, אם תבקשו מאת הפקידות שיזיינו גם אתכם, על כל צרה שלא תבוא״.