בשם ״סמרין״, והוא בנוי בראש הר זקוף משלשלת הרי הכרמל, הנמשכים בקו מקביל לשפת הים דרומה עד מנגד לקיסריה ההיסטורית. על ידי קביעת מעוננו בזכרון העתיקה דוקא נתכונו לבצר את החזית במקום התורפה, כי שם נמצא כל האינונטר החי של כל המושבה ברפת אחת גדולה. ולילה לילה שמרו על רפת זו ששה שומרים מזוינים, בני המושבה, וכיון שבמקום גרו רק משפחות אחדות, ובעת צרה, היו השומרים בסכנה - נמצא מן הצדק ומן היושר להביא את הרוקים לכאן.

״כפר סמרין היה מיושב קודם על ידי פלחים ״חרתים״, אריסים. ובאשר נהירין היו להם השבילים, המערות ונקיקי הסלעים המרובים, היו מנסים לעתים תכופות לשלוח ידם בגנבה וגזלה. בימים הראשונים, ואנו מלאי התלהבות והתפעלות, לא פשטנו אפילו את בגדינו כל צרכנו, ומוכנים ומזומנים היינו לילה לילה לקרב; גם רובים השגנו, וחדרנו היה דומה לקסרקטין של שוטרים.

״למחרת בואנו, ביום הראשון לראש השנה, בקרנו אצל מנהל המושבה מר וורמסר. הוא קבל אותנו בסבר פנים יפות. מר וורמסר היה יהודי אלזסי, אדם במיטב שנותיו, בר אורין, וקובע עתים לתורה, למרות עסקי ההנהלה המרובים. וכאשר תהה על קנקננו ומצא גם אותנו בני תורה, התקשר אלינו, ודרש שלא נתביש בפניו ונספר לו את כל מחסורנו. ואמנם דאג לכל צרכינו כאב לבניו.

״כעבור ימי החג התיצבנו לפני

הא׳ האדון

וורמסר מוכנים ומזומנים לקבל עלינו מרות העבודה, ויען: ראשית, עדיין לא הספקתם לנוח מעמל הדרך. ושנית, הלא בגדיכם אינם נוחים כלל לעבודה. הוא הכניס אותנו לחדר מלא ארגזים, ושם אוצר של בגדים, וילביש אותנו איש לפי מדתו, וחליפת בגדים שניה בידינו. בורגנים נכנסנו אליו ופרולטרים גמורים יצאנו.

״כעבור יום או יומים הציג אותנו המנהל לפני מורנו מר דיגור, הוא הגנן הצרפתי הנוצרי, המנהל את המשק. בידו נמסר גורלנו להעביר אותנו דרך שבעה מדורי גיהנום, עד שנזכה לראות בטוב ולהיות מורי דרך לאחרים.

״הבעת פניו של מורנו זה, ברגע שהתודע אלינו, העידה על בטול ובוז, ולא בשרה לנו טובות. וכפי שנתברר לנו אחר כך לא טעינו כלל; האיש הזה היה חשוד על מדה גדולה של אנטישמיות. אלא שהשכר הגבוה שקבל מאת הברון העביר אותו על דעתו ועל מצפונו, ויקבל עליו למראית עין להיות מורה דרך ליהודים, הבלתי מנוסים בחקלאות בארץ. הוא עצמו דוקא לא היה חדש בארץ הקדם, שכן היה מן המהגרים הצרפתים המשוטטים בסוריה. גם השפה הערבית לא היתה זרה לו, וזכותו זו עמדה לו שהפקידים האלזסים בחרו בו ומצאו בו עזר לא מעט.

״המשרה הראשונה שקבל

ה׳ השם, או האדון

דיגור מאת הברון היתה בראשון־לציון, ואחרי עבור זמן מה נזדמן לבני ״ביל״ו״ לעבוד תחת ידו, והם הכירו מיד את פרצופו.