וכאשר החל להציק להם, כדרכו, רמזו לו שיחוס על שניו, ויש אומרים, שאמנם הקהו את שניו. לאחר קטטות ומריבות בינו ובין האכרים בראשון העבירו אותו לזכרון יעקב, ובמקומו בא בן דתו, צרפתי פחות מסוכן ממנו, שהאריך ימים בראשון עד בוא חליפתו. ומסתבר שמעשיו של אותו דיגור הביאו לידי כך, שמר ארלנגר יעץ לברון על הבאת הששה שלנו, שיירשו את מקום המומחים הנוצרים, בהנהלת המשקים.

״מיום שעזב מר דיגור את ראשון שלא מרצונו, שמר את עברתו לכל מי שמוצאו מרוסיה, והעובדה שבני זכרון יעקב מוצאם מרומניה קרבה אותם ללבו.

״כאשר פגש אותנו מר דיגור ראה בנו זכרון לבילו״יים שנואי נפשו, וזה בלבד הספיק לו לשנוא אותנו ולחבל מזמות רבות ושונות להפטר מאתנו, וערמתו אמנם עמדה לו להשניא עלינו את המקום, הארץ והעבודה. נדמה היה לנו, שכל הסביבה כאילו התיצבה כצר נגדנו. מזלנו הרע גרם, שהיחסים בין מר דיגור ומר וורמסר נעשו מתוחים ביותר, מר דיגור ידע להשניא על האכרים את המנהל רך הלב, שמטבעו לא היה איש מעשה. וכאשר הרגיש גוי זה כיצד וורמסר מתיחס אלינו ושהקשר בינינו מתחזק, הרבה לשטום אותנו והתיר את דמנו. ובעוד שהיה מוטל עליו לטפל בנו, להמציא לנו עבודה חקלאית, לתת לנו שעורים להלכה ולמעשה, פקד עלינו לבוא מדי יום ביומו בבוקר השכם ולחכות על יד ביתו לפקודתו, כשכירי יום מהמין הגרוע ביותר. ובכונה תחלה הקדים לצאת עם שחר אל היער כשרובהו על שכמו ״לצוד ציד״, ואנו עבדיו יושבים על מדרגות ביתו, מצפים להופעתו, וכאילו להכעיס נמצאו המדרגות מול חלונות בית הפקידות באותו הרחוב, וכונתו הרעה, שהפקיד יראה אותנו בקלקלתנו, שאנו בטלים מעבודה ונקלינו בעיניו. אכרי זכרון, העוברים את הרחוב בכל בוקר, שלחו לנו את ברכת שלומם בקול רם, אך לנו נדמה אז מתוך מתיחות עצבים, כי יש בברכתם מן הלעג והבטול. לבסוף, לאחר צפיה ממושכה, היה מר דיגור מופיע עם רובהו על כתפו וצחוק השטן על שפתיו, פונה אלינו באמרתו הממושכת בשפה גרמנית רצוצה שהספיק ללמוד מפי היהודים המדברים ז׳רגון: כבר באתם? — ונעלם בתוך הבית. ושוב מתחילה הצפיה, עד שיספיק לשתות את הקפה שלו, ולקנח סעודתו...

״וזה סדר היום שקבע לנו מר דיגור; ארבעה יעסקו בסבלות. כל חמרי הבנין, שהגרמנים החיפנים מביאים יום יום בעגלותיהם, היה מצטבר במקום אחד, שלשם אפשר להגיע בעגלה. וכיון שהמושבה נבנתה ע״פ תכנית אירופית, והרחוב ארוך וישר, יותר מקילומטר ארכו, ועובר על פני הסלעים ואבני הנגף הממלאים את פני השטח כולו, היה צורך במי שהוא שיעביר את חמרי הבנין לכל חלקה וחלקה כפי המסומן בתכנית.

״התפקיד הזה נמסר לנו. זכותנו היתה זאת לשאת על שכמנו את כל חמרי