מזה, והבטחון בכוח ה״מוסר״ וה״צדק״ בעולם מזה. האמונה באדם באשר הוא אדם, זו האמונה הנאחזת בכל חוט של חסד־לאומים ורוקמת ממנו תקוות שוא ומדוחי כזב גם בעברי פי פחת — כל אלה שפכו ערמות אפר על גחלת הקודש הלוחשת בנשמת ישראל הדוויה, מתלבה ודועכת, מתלבה ודועכת.

הזקנים, מראשוני זכרון־יעקב, מספרים: ״כל אחד מאתנו עסק ברומניה אם במלאכה ואם במסחר, כל אחד מאתנו משך בעול הגלות אם מעט ואם הרבה. אולם כולנו האמנו, כי קרוב היום ואנו נהיה אזרחים שווי־זכויות בארץ רומניה. על ארץ ישראל ידענו מעט מאד, מעט מאד שמענו ולא הרבינו לחשוב על עתידותינו ועל הימים הבאים. וכי בא ״משולח״ מארץ הקודש, מה שמענו מפיו – על נחשים ועקרבים ופגעים רעים. ואולם מעשה היה ו״משולח״ בא וספר על מושבות הגרמנים בארץ־ישראל, ויהי לפלא בעינינו. אור חדש על ציון זרח״...

לעת כזאת יש אשר יתנער הלב פתאם, געגועים עזים יפעמוהו, כסופים אשר לא ידע כמוהם רבות שנים — על שדמות בר, על חריש וקציר, על ריח שדה אשר ברכו

ד׳ אלוהים . נדמה לך כאילו נבקע בלבך מעין חתום, והוא נובע, פורץ ועולה, ועיניך מתקשרות בדמעות. לעת ערב ישוב לו יהודי משוט בעיר ״לרגל המלאכה ולרגל הילדים״, ועמו אורח מארץ הקודש, ציר שלוח לבקש עזרה מאת נדחי ישראל, נדיבי עם, למען היושבים לפני

ד׳ אלוהים

בירושלים. ומספר ה״משולח״ נפלאות מארץ הקודש, ואתה עושה אזנך כאפרכסת ושותה בצמא את דבריו: ארץ זבת חלב ודבש; שם החרוב מגדל פרי ברכה, להשביע כל רעב, שם החמה מאירה שבעתים, שם השמים ושמי השמים הטהורים בעולם, שם יגה הליל לשלום אין קץ. מחרשה לך וצמד בקר — אשריך וטוב לך, שם תגדל את ילדיך לחיי דרור וכבוד, בניך יהיו עובדי אדמה״.

— ובית הספר מה יהיה עליו שם?

— הבנים ילמדו בבית הספר, אשר ממנו יצא דוד הרועה.

— והבנות?

— הן תנשאנה לחברי בניך.

— והמוהר?

— עז, גפן ותאנה...

זה כבר יצא ה״משולח״ ואיננו, חלף הלך לו, אך עוד נסוך חלום על הבית ויושבי־בו, וכמו לשון של זהורית מתוחה מתוכו ועד למרחקים, אל ארץ מעון האגדות וטהרת הקודש.

חולמים יהודי רומניה שיבת שבותם ומצפים לגאולה.