״מר פינסקר הנכבד! אצלנו אין שום חדש. עובדים כמקודם בגני ההנהלה אבל, לצערנו, אין עבודתנו נושאת אותו האופי הלמודי־נסיוני, שאפשר היה לקוות לו. אין מלמדים אותנו ואין מסבירים לנו שום דבר בקשר עם העבודות הללו, וזה ברור גם לוורמסר בעצמו, שהיה נוכח הרבה פעמים בשעת עבודתנו. על כן הציע לנו שנפנה אליו במכתב ובו נתאר את המצב הנוכחי של עבודתנו הנסיונית למודית, עד כמה שאינו מתאים למטרה שלשמה באנו הנה. והוא, וורמסר, ישלח את מכתבנו זה פריסה, יחד עם הערותיו בנידון זה. מכתב כזה כתבנו ובשבוע שעבר היה צריך להשלח פריסה. לפי דעתו של וורמסר, אנו יכולים להשיג את מטרתנו באופן יותר טוב ב״מקוה ישראל״ שביפו. — מצבנו החמרי לא הוטב. שלשים הפרנקים שאנו מקבלים לחדש, אינם מספיקים בשביל נעלים והלבשה, כי ההנהלה נותנת לנו רק חליפת קיץ אחת של בגדי עבודה. דברנו בענין זה עם וורמסר, והלה אמר לנו שיכתוב לפריס... לפי שעה, אנו נמצאים במצב דחוק מאד והננו נאלצים על כן לבקש מכבודו תמיכה בסך של 40 פרנק בשביל כל אחד מאתנו. זמן רב הססנו עד שהחלטנו לפנות אל

כב׳ כבודו

בבקשתנו זאת. מי כמונו יודע להעריך את פרוטות־העם, הנאספות לטובת הכלל, אולם ההכרח מאלצנו לעשות את זאת. אין ספק, ובהזדמנות הראשונה, כשרק תהיה לנו היכולת, נחזיר את הכסף בשמחה רבה.

״בשבוע שעבר נטענו עם הגנן ברחוב הראשי של המושבה, וכן גם בדרכים. המקשרות את כל חלקי המושבה, יותר מאלף עצים — שמחציתם הם עצי תות״.

בשולי המכתב באה הערה כי את התמיכה מבקשים רק החתומים על המכתב. ״פוחצ׳בסקי אינו זקוק לתמיכה״, ובשולי המכתב, במקור, רשומה הערת ד״ר פינסקר: ״להשאיר בלי תוצאות״.

מכתב דומה לזה כתב גם ביום י״ח אדר

א׳ אדון

תרמ״ו 1886

ג. גורביץ לשפ״ר:

״ידיד נכבד, מר פ. רבינוביץ! — — — אנו מודים לו מאד על הנחומים לעתידנו, אולם מתוך מכתבו של

הא׳ האדון

ארלנגר לא יכולנו, לצערנו, להסיק אותם הדברים. אנו מבינים רק את המשפט הראשון:

Der edle Wohlthäter hat seine besondere Absicht auf sie

(ז. א. עלינו), והמובן של כל השאר אפל בשבילנו כחושך מצרים. אבל אם גם נסכים עם המסקנות של כבודו, הנני מבטיחו שגורלנו אינו תלוי לא בברון, ולא בארלנגר או בשייד, כי אם אך ורק בוורמסר ובדיגור ומהם קשה לצפות לדבר־מה. דיגור (אכר פשוט — בעל נסיון), שונא ואויב היהודים, מפריע בכל האמצעים לאכרים להיטיב את מצבם, מבטל אותם, לועג להם בכל מקום ובכל הזדמנות, ולבסוף מעליל עליהם עלילות־המן בפני הברון ובפני שייד, והו, פלא, מאמינים לדבריו! — וורמסר, איש תם יושב אהלים, אינו מבין מאומה בהויות־עולם, מתחלה מסר את כל הנהלת המושבה לידי דיגור היודע את הלשון הערבית, איש ערום ובעל מרץ, לכל הפחות לעומת וורמסר,