— קבלתי מאת בעלת החנות היהודיה, רפפורט שמה.

— הראני את החנות.

בתה של בעלת החנות, שנשאלה ע״י המודיר, אם היא אשר נתנה את הכסף לערבי, השיבה קשות: ״שוּ-בחוסאק״?... כלומר: מה אכפת לך?... עלתה חמתו של המודיו להשחית: בגידה! ... היהודים טובעים כסף לעצמם! נזעקו כל בני המושבה. בא מוכתר המושבה

מתתיהו תמשיס . שאל תמשיס את העלמה לפשר הענין וזו הסבירה לו מה שהסבירה. המודיר נתרתח ובחמתו שלף את חרבו והניפה מול הצעירה. האכר

משה הירש הרשקוביץ , שעמד צדה, נזדרז ותפש מטה ארוך ובמכה גברתנית שבר את החרב וגם פצע את יד המודיר. עלי בק יצא לחיפה והביא קובלנה לפני מושל המחוז (הקימקאם) על בני זכרון־יעקב שהם טובעים לעצמם מטבעות כסף ושבשעת מלוי תפקידו הוכה ונפצע בידי שלשה מאנשי המושבה,

מתתיהו תמשיס, הרשקוביץ ור. קורלנד ... עם זה שלח עלי בק למושבה לרמז, כי בשכר 100 לירות זהב מוכן הוא למחול על כבודו ולבטל את המשפט וגם לטשטש את ענין המטבעות. אלא שוורמסר סרב הפעם למלא תאותו של המודיר — ושלשת הנאשמים נדונו למאסר שנה אחת. למעשה לא רצו הנדונים את ״עוונם״, כי היו מתחמקים פעם פעם, עד שהגיע שייד, בא־כח הברון מפריז, והענין נתישב. שייד הלך אל הוואלי בבירות, ובכח השפעתו של הברון באה פקודה ועלי בק פוטר ממשרתו... אך מצד שני שלח הוואלי שליחים להודיעו, כי נכון הוא להשיבו על כנו, בתנאי שיבטל את המשפט. ואמנם בוטל המשפט, ושלשת הנאשמים שוחררו מענשם. אך את

המטבעות העבריות

הוכרח וורמסר להוציא לגמרי משוק הכספים, ובזה תמה פרשת הכסף העברי של זכרון־יעקב. רק מטבעות מספר שמורות למזכרת בכמה מבתי המושבה. הרבה מטבעות רכשו להם למזכרת גם תיירים, מאמריקה ביחוד, אשר שלמו תמורתן טבין ותקילין.

מאז היה עלי בק ידיד טוב למושבה.

*

נכנס ניסן. בשעה טובה, נשלם בנין בית הכנסת! כל הקהל מצפה בחרדת קודש לחנוכת הבית. והנה בא היום. זה היום עשה

ד׳ אלוהים ! כל העם צועדים לאטם בהדרת כבוד, ובראשם מקהלת משוררים. ילדה אחת נושאת כר רקום הדר, ועל הכר המפתח לדלתות ההיכל.

הנה מה שמספר ביומנו ירחמיאל הלפרין על חנוכת הבית :

״נגמר בנין בית הכנסת, לחנוכת־הבית הזמין הפקיד מר וורמסר הרבה גרמנים מחיפה. אנחנו ערכנו מקהלת משוררים, ואולם את המפתח לפתיחת בית־הכנסת מסר וורמסר לידי הגרמני מחיפה בשם קלר. המעשה הזה עורר עליו את