דיגור, סיירו את האדמה, – והנה מישור רחב, והדרך אל כל חלקה בעגלה נוחה וקלה. כל אלה צודדו את הלב.

מרדכי בונשטין, שנכסף אל זכרון־יעקב, מסר לברון את נחלתו בראש־פנה ותמורתה קבל את טנטורה וגם הבטחה שיבנו להם בית.

וכבר לפני הפסח עברו לטנטורה לישיבת קבע. בכפר עמד בית שהיה גם הוא שייך לנחלה — חושה מטה לנפול. עליה הקימו שני חדרים ושני מטבחים, חדר ומטבח למשפחה. מרדכי בונשטין ישב עם רעיתו ועם ילדם הפעוט. ושלמה יעקבזון אף הוא עם רעיתו, שתי בנות, ועמם קרוב, בחור צעיר בן 16 שנה עזר כנגדם.

ביתם בלב הכפר הערבי, אך המנהגים עם השכנים — מנהגי ידידות וקרבה. אלה לומדים להכיר את היהודי ומכבדים אותו. הלשון המשותפת היא טורקית השגורה בפיו של בונשטין, אבל מעט מעט הוא מלמד לשונו לדבר ערבית.

קנו פרדות לעבודה. הזמינו עגלה חדשה. חרשו וזרעו, וגם קצרו. שתלו גם ירקות ואכלו מפרי יגיעם.

מעט מעט נקבעו גם הגבולות. בונשטין קרב לו ערבי מבני הכפר, וזה היה מורה לו את הגבולות. גם מודיר קיסריה, עלי בק, נתן דעתו על יהודי זה, אשר קבע מושבו יחידי בלב הכפר הערבי. בבוא המודיר לבקר בכפר, והוא מיסב עם המוכתר וזקני הכפר בחדר ה״דיואן״, שולח הוא לקרוא ליהודי. בונשטין בא, מסב גם הוא עמהם. רואה בונשטין, כי המודיר איננו ״נזיר״ — והוא מזמינו לביתו, מוזג לו כוס

יי״ש יין שרוף

טוב, מעשה ידיו להתפאר. נתגלגלה השיחה ובונשטין משיח לבו לפני המודיר ומספר לו על הסגת גבולו. חרה הדבר למודיר, ולימים, כשבא לבקר בכפר, פנה אל הזקנים והמוכתר ואמר:

— יהודי אחד ביניכם ואינכם מקרבים אותו?

— הכיצד ? – תמה המוכתר – כאח ישב בינינו, כאחד מאתנו לכל דבר.

— והנה הסגתם גבולו, לא טוב הדבר בעיני.

— לא נעשה כדבר הזה! — מבטיחים המוכתר והזקנים. והנחלה חוזרת לגבולה.

היחסים בין בונשטין ושכניו בני טנטורה היו טובים להפליא. כולם אהבוהו על ישרות לבו, על הליכותיו הטובות ומדותיו הנאות. אף בקשו לתת עליו את משרת מוכתר הכפר — אך בונשטין סרב.

וכל כך גדולה היתה חבתו של היהודי לפניהם, שלמדו גם לכבד את מועדיו, חגו ושבתו. נוהגים היו בני טנטורה לקצור קציר ״טלקאת״, פירוש הדבר: קציר חלקים רבים בעבודה משותפת. ואף בונשטין עמהם. מעשה, וערב שבת הגיעו עד חלקתו של בונשטין. והנה כרוז ערבי עובר בכפר ומכריז, כי ביום מחר אין יוצאים לעבודת הקציר, הואיל ושבת מחר ואין היהודי קוצר בשבת... ועבודת הקציר נפסקה.