הפעם וורמסר מודיע, ״שאיננו יודע דבר״. ולא זה בלבד, הוא מתרעם על טרדנותם ומתרה בהם, שלא יוסיפו לצפות לברון... ובפנותו אל כלבו ("סוקרטוס״ שמו) אמר: ״סוקרטוס, אתה אינך הולך להקביל פניו של הברון?״

המשלחת חוזרת כאבלה, והלב נסער מעלבון. בצאתם ממשרד האדמיניסרטרציה הודיעו לכל אנשי המושבה את תשובתו של וורמסר, אך כולם כאחד החליטו להבליג גם הפעם ולעבור על הענין בשתיקה, – עד זמן ועידן. בינתים ירד הלילה, שוב אין טעם לחכות.

הקהל התפזר. התכנסו איש איש אל ביתו ואל צריפו, אבל עד שעה מאוחרת מהבהבת בכל הבתים עששית והאור בוקע ומטפטף ברחוב. מתהפכים האנשים על משכבם, אך שינה בעיניהם אינם רואים. הלב מלא חרדה; אל תפתח פה לשטן.

כבר האיר השחר. חצרות האכרים מלאות תנועה. משני עברי הגדר עומדים שכנים ומשוחחים – בבואו של הברון. בבית הכנסת חטפו תפילה במנין ראשון. הקהל מתלקט שוב. ״מה קרה לברון, שיחיה?״

שוב התפזרו בדרכים, במקום שם חכו כל יום אתמול.

— ״אולי נצא אל ההרים. מי יודע, אפשר תועים הם בשבילים הפתלתולים?״ וכיון שנזרקה הברה מפי אנשים, מיד נמצאו לה אזנים קשובות. וצעירים, בחורים כארזים, מאותם ה״גרדיסטן״, פשטו בהרים ובדרכים, בשבילים ובמשעולים — ועיניהם תרות. בולשות, מחפשות.

הרחק בין ההרים פגש

יוסף גרף

בזוג, גבר ואשה, הולכים ברגל ופניהם לזכרון־יעקב. הוא נגש אליהם ושאל אותם אם לא ראו את ״הברון״... הללו חמדו לצון ואמרו לו, כי אמנם ראוהו בדרך מזרחה, למטה מזה... ירד גרף למטה, הולך ומחפש.

עברה שעה ארוכה. והנה ממזרח למושבה הולך הצעיר

לייבוש בלום

ועמו זוג, גבר ואשה, צועדים לקראת הקהל המחכה, פוסעים לאטם, צעיפים ויגעים. הגבר — כבן שלשים וחמש שנים, איש יפה תואר, מוצק־גו ושערו עשוי תלתלים. על שפתיו בת־צחוק חוננת ועיניו מאירות, מפיקות שמחה וטוב־לב.

– למה עומדים אנשים אלה כאן? - - שואל האיש.

– מצפים לברון — ממהר אחד להשיב.

האיש מציץ אל הגברת העומדת על ידו ומחייך.

– לברון?... אני הברון. –

צהלת שמחה פרצה מפי כל הקהל:

– יחי הברון!

– איה וורמסר? - שאל הברון.

– וורמסר איננו יודע על בואך... וגם אסר עלינו לצאת לקראתך...

והנה הברון ורעייתו הולכים אל המושבה וכל האכרים אחריהם.