טז.

≪ארבייטער שוללע≫

הברון חזר לפריז. תם "חג בקור הברון", ובמושבה חזרו ימי החולין, ימי עבודה ומעשה. והנה נודע, כי הברון, בימי בקורו במושבה, זמם כמה מפעלים חשובים, שהיה בהם משום יצירת-בראשית. כך צוה הברון את וורמסר לבקש ולמצוא 60 צעירים, אשר יעבדו שלש שנים וילמדו את מלאכת עבודת האדמה הלכה למעשה, וכתום שלש שנות עבודת למודם תנתן להם נחלה במושבות העתידות להוסד על ידי הברון.

בחודש סיון נגשו לבנות בנין מיוחד במערב המושבה בשביל 60 צעירים. שייד פרסם הודעה בעתונות העברית שבכל אתר ואתר ובקש מועמדים. רבים מבני הארץ ומחוצה לארץ הודיעו על רצונם ללמוד עבודת האדמה, ומכל אפסים באו ובקשו שיקבלום ל"בית הספר החקלאי", שנקרא בפי כולם בשם "ארבייטער שוללע". המועמדים נתבקשו לבוא מקץ שני חדשים.

בחודש אב נתחדש המשא והמתן בדבר קניית שפיה. לא ארכו הימים והקניה יצאה לפועל. משאלתו של קטרן ניתנה לו… אלא שהערבים האריסים, כשנודע להם, כי מכר קטרן את נחלת שפיה, וכי עליהם לפנות את הכפר ואדמתו, רגזו מאד, ובחמתם שלחו אש בחושות הכפר. מזכרון-יעקב נראו לשונות הלהבה, ורצים יצאו דחופים ומבוהלים לכבות את האש ולהציל כל אשר תשיג ידם. אף הצעירים, תלמידי ביה"ס החקלאי, שאדמה זו היתה תקותם, ואותה ראו נחלתם לימים יבואו, מיהרו לשפיה לעזור למכבים. לשוא טרחו. האש אכלה את כל החושות. רק בנין אחד ישן, בן שתי קומות, נותר לפליטה.

ואחרי ככלות הכל, נשארו האריסים הערבים של קטרן במקומם והוסיפו לעבוד את אדמות שפיה עוד שנה אחת.

וכבר בחודש אלול נתלקטו ובאו עשרות צעירים, בחורים נלהבים כולם, מבקשים לעבוד וללמוד, כדי להיות באחריתם לאכרים ברשות עצמם. טרם שלמה מלאכת הבנין ודיגור אסף אותם לעבודה. הוא קבע חלקה בת 20 הקטאר אדמת טרשים, והצעירים יצאו לעבודתם, לסקל את אדמתם מאבנים, לעקור סלעים, לשרש שיחים. העבודה היתה קשה. פעמים גם מפרכת. הצעירים הנאמנים והמסורים היו קוראים לחלקת טרשים זו, לשם בדיחות הדעת: "דער גלות גארטען" ("גן הגלות").

בינתים נודע לשלטונות, כי בזכרון יעקב "בונים 'קסרקטין', וכבר מגייסים צעירים, להיות גרעין ל"צבא עברי"... ובאחד מימי תמוז בא המודיר בלוית שלשה חיילים ואמר להפסיק את עבודת הבנין. אלא שהקבלנים היו נתינים גרמנים, ולא נרתעו ממוראו של המודיר וחייליו. המודיר מצוה לרדת מעל הפיגומים, אך אין שומע לו. דבר אל העצים ואל האבנים!... נתרגז המודיר וחמתו עלתה להשחית.