מתת את הד״ר ג., אשר הקריב את אשרו על מזבח אהבתו אלינו, לשקרן ולכזבן וחלילה לנו לשים עצמנו רשעים וכסילים״.

״טוב איפוא — אמר שייד – חכו עוד מעט ואכתוב לכם נוסח אשר תשלחו לברון״. שייד לקח גליון גדול וכתב עליו את הדברים האלה: ״לכבוד הברון. אנו מתחרטים מעומק לבנו על שגרמנו לו צער. אנו מצטערים גם על הרושם המוטעה כאילו כוונתנו היתה שהוא יבקש מאתנו סליחה, כי אתה הנדיב אינך צריך לתת בירור דברים. לנו לא מגיע כלום ממך, להיפך, אנו חייבים לך״.

באי־כוח האכרים סרבו לקבל את הנוסח. הם הודיעו לשייד, כי בני המושב לא יחתמו על מכתב כזה, יען כי איננו ממצה את האמת. חלילה להם לגרום לכבוד הנדיב עגמת־נפש. אם אמנם כתבו אליו וספרו לפניו את כל הקורות אותם, הן לא היתה מחשבתם כי אם להתאונן באזניו כבנים לפני אביהם. ועוד; מעולם לא בקשו מכבוד הנדיב ״הענטשאֶדיגונג״ (סליחה)— ואיככה יבקשו סליחה על חטא שלא חטאו? אם שייד חפץ ללמדם סדרי וידוי, אין טוב לפניו כי אם למנות במכתב את כל הפשעים והעוונות שבעולם — ועל כולם יבקשו האכרים מאת הנדיב סליחה..

והאכרים יצאו מלפני שייד.

*

ביום חמישי בבוקר הגיעו למושבה שני שוטרים וארבעה אנשי־צבא, פרשים, לגרש את הד״ר גולדברג. שייד קבלם בסבר פנים יפות ואף ערך לפניהם סעודה. מיד נקבצו באו כל בני המושבה, כולם נכונים לעמוד על נפשם ועל כבודם ולמנוע חלול השם במושבה. איש לא יצא אותו יום לעבודתו. האכרים שלחו כמה חברים מביניהם אל שייד ודברו עמו קשות, וגם הזהירוהו ואמרו, כי אחריות המעשה הזה תחול עליו בלבד. שייד הכיר לדעת כי הרע לעשות. הוא שלח את החיילים ואת השוטרים, ואולם האכרים חששו, כי אך דחה דחה את ״הגירוש״, עד אשר תמצא השעה כשרה לכך, בהיות כל האכרים בשדה.

אשתו של היינוך קויפמן, שאמרה לשייד, כי ״לא נניח לגרש את ד״ר גולדברג בכוחם של אנשי־צבא״ שמעה מפיו ״תשובה״: ״ מאן ווירד איהנען שוססען וויא הונדע ״, כלומר: מות כלבים תמותו ביריה.

ביום השבת קבל שייד שתי טלגרמות בזו אחר זו — שתיהן מאת הברון, בהן צוה אותו למהר ולשוב לפריז. הוברר, שרבנים גדולים וידועים מרוסיה ומגרמניה הלכו לפריז להתאונן באזני הנדיב על מעללי פקידיו בארץ. לעומתם פרסמו רבים מראשי חובבי־ציון ברוסיה מחאות חריפות כנגד הד״ר גולדברג והטילו את כל האשמה עליו, מפחדם, פן ימשוך הברון, השרוי בצער, את ידו מן המפעל בארץ.

*

אבל שייד לא נח ולא שקט, ולפריז טרם חזר — כל עוד ד״ר גולדברג במושבה. ושוב שלח והביא אנשי צבא לגרש את הרופא בכוח הזרוע. המושבה