הצלה פורתא, רק לתקן את בדק הבית. אלא שבן׳שמואל סבור, כי בחורים צעירים כחם יפה לעשות זאת בעצמם. ואם תאמר: חול וסיד מני?

הוואדי החוצה את הדרך לזכרון׳יעקב מוצף מים, ואין מעבר. והצעירים רעבים ללחם. ומאין יבוא עזרם אם לא מזכרון׳יעקב? אך הגשמים אינם פוסקים. כל העמק היה לאגם מים. הולכים הבחורים אל הערבים השכנים לשאול מעט קמח, אך קמח מסרבים לתת. מקבלים מעט חטה — גם זו לטובה. מרתיחים במים ואוכלים ושמחים.

רב הסבל, אך כפלים רבה הסבלנות. הנה כן יכוננו להם מעמד במולדת ולפום צערא אגרא.

ערב חנוכה. חשרת מים משמים. אין יוצא ואין בא. ופתאם הדלת נפתחת. והנה איש שיבה עומד בפתח, כולו יורד מים. הצעירים עומדים משתוממים ופיהם פעור

וה, ר׳ אהרן! ברוך הבא! מאין הרגלים? לעת כזאת? איך? כיצד?

— לאט לכם, ילדים, אשיב רוחי כמעט, אחר נשוחח. ולפי שעה, מהו שאבקש מכם כוס תה, למשל, — לקים מה שנאמר: והדרת פני זקן?

— כוס תה אפשר.

— אבל סוכר אין — נענה כמבויש אחד מן הצעירים.

— סוכר? — קורא הזקן — ראה, נפש רחבה וכי היכן מצינו כתוב בתורה: תה וסוכר? ובלבד שאחמם את אברי גופי הקפואים מקור.

וכבר יושבים הצעירים, והזקן בראשם, מסביב למדורת האש ו״מתחממים״.

— ״מחיה נפשות״, ״מחיה נפשות״, ״החזרתם בי נשמה״ — קורא הזקן וממתק בלשונו כל לגימה ולגימה.

חיתה נפשו של הזקן אהרן שמואל גרד, והנה הוא מספר להם דבר ״מסעו״ במדבר. מעשה שהיה כך היה: הוא התארח בבית חתנו דוד אפרים בבת־שלמה. אלא שאת חג החנוכה התאוה תאוה לעשות בזכרון׳יעקב, בבית בנו

יעקב גרד . לשוא פצרו בו חתנו ובתו, לשוא הזהירוהו ואמרו, כי לא יגיע לזכרון׳יעקב, כי אין דרך ואין כל מעבר. הוא באחת: הלוך ילך, ויהי מה. לא בעמק ילך; סחור סחור, בעקיפין, בדרך ההרים, יעשו דרכו עד שפיה, ומשפיה עד זכרון׳יעקב — כמלוא פסת־יד.

מקשיבים הצעירים, ונאנחים. צר להם על הזקן: לשוא יגע, לשוא בוסס בבוץ, גם משפיה אין לעבור. הדרך, ואפילו לפרש על סוסו, בחזקת סכנה היא.

— והלביבות שלי הולכות ומצטננות שם — אומר הזקן ומחיך.

— לביבות? — קוראים הצעירים — דבר גדול דברת, ר׳ אהרן. לביבות בחנוכה מצות׳עשה מדאוריתא. לולא הגשם הזה...