— וכי מה ענין לביבות אצל גשם? --שואל הזקן לתומו. — קומץ קמח, טפת שמן, ומחבת — והרי לביבות.

— מ... מַחבת יש...

יושבים הצעירים ויושבים ומצרים, ופניהם כבושים בקרקע. נכמרו רחמיהם על זקן זה, שיושב בשפיה ורואה לביבות בבת׳שלמה.

– מי שענה לאליהו בהר הכרמל הוא יעננו! — קרא אחד הצעירים, ותוך דבור קפץ ויצא ונעלם, והכד תחת כנף מעילו, למחסה ממטר.

לא ארכה השעה, והכד שבה ובה מעט קמח. השכנים הערבים נאותו ונתנו בהקפה קמח, אף חלקו משמנם.

— עכשו, דוד, חשוף זרועך והראנו במה כחך גדול.

— חזק, חזק ונתחזק! — קרא דוד כהן, הפשיל שרווליו ונגש למלאכה.

לא היו רגעים מועטים, והבית הריק, חלק כמישור, מפוטם ריח ניחוח של לביבות לכבוד חנוכה.

בוא וראה, כמה גדול כחה של מחבת! לא קמח בבית, לא טפת שמן, ולביבות של חנוכה מהבילות על השולחן, וריחן משיב נפש.

״נס גדול היה שם״!

אותו לילה לן הזקן עם הבחורים.

*

עבודת העשרה בשפיה כעבודתם בימי למודם ב״שוללע״, מה שם הרים וטרשים, אף כאן סלעים וטרשים. בא דיגור והוליכם אל ההר שממערב לכפר, וצום לסקלו ולשרש את שיחי הבר. כאן — אומרים להם — מקור נפתח לעתיד לבוא: כאן יטמנו גרעיני מישמיש, כי חפץ הברון ליסד כאן תעשית ״קמארדין״ (״פאסטיל״)... מאמר הערבים: ״קשור את החמור במקום שיצוה אותך בעליו״. אומרים להם לסקל — יסקלו. אומרים להם לזרוע גרעינים — יזרעו. ואם תאמר: ההר משופע וכולו מדרונות, עכשיו יבואו הגשמים וישטפו את הגרעינים, ועמם גם את ״התעשיה״ של ה״פאסטיל״ — גזרה היא ואין להרהר אחריה.

ובשורה רודפת בשורה. לא תמלא האוזן משמוע. יום אחד בא לסייר את אדמתם הרמנס הזקן, הוא עובר ממקום למקום והבחורים בעקבותיו. מצא הרמנס את אדמות שפיה יפות למטע כרמים מאין כמוהן, ארץ חמדה.

— נכונו לכם ימי עושר ואושר — מבטיח אותם הרמנס. — איש איש מכם יהיה ״מהלך לו ושני שעוני׳זהב בכיסו״...

שני שעוני זהב! ולואי! טובים השנים מן האחד.

ולב הבחורים נפעם מגיל.

אלא שבינתים הם דרים ב״בית״ בן ״שתי הקומות״, והבית סדוק ומבוקע,