טובים, וכבר התחילו בבנין התנור להתכת הזכוכית ובעוד שני חדשים תחל שם מלאכת הזכוכית ויתן

ד׳ אלוהים

ותצליח.

״כאן (בבית החרושת) נזדמנתי בהסח־הדעת לתוך חגיגה, לכבוד — אם איני טועה — בנין התנור החדש — מספר חיסין ב״ווסחוד״ — כמעט הספקתי לעבור את הגשר והנה אני מוקף חבורה גדולה, ובראשה

ה׳ השם, או האדון

דיזנגוף, מנהלו של בית־החרושת. הוליכוני אח״כ דרך כמה מדרגות לתוך חצר גדולה ומרווחה, אבל בלי תקרה. הגג המקומר היה נשען על עמודי עץ. לאורך כל הקירות עמדו מטות, ומסביב לשולחן שבאמצע החדר ישבו כמה עשרות אנשים. פינו לי מקום לשבת, והחגיגה שנפסקה לזמן מה על־ידי בואי, נתחדשה. הנאומים היו מרובים, ואחרי כל נאום היתה השתיה כדת, שתיה של יין יהודי מתוך כוסות ובקבוקים של בית־חרושת יהודי. החוגגים היו כמעט כולם פועלים. מלבדם נמצאו בחבורה מנהל בית־החרושת ואשתו וגם האמן הראשי (צרפתי־נוצרי) עם אשתו. הפועלים דברו בהתלהבות על הצלחתו של בית־החרושת, שכנראה היתה קרובה ללבם יותר מעניניהם הפרטיים; הצרפתי שתה לחייה ולהצלחתה של ההתישבות היהודית. למחרת הוליכני

ה׳ השם, או האדון

דיזנגוף להראותנו את בית־החרושת. זהו בנין רחב בן שתי קומות. הקומה התחתונה מיוחדת למחסנים והיא גם מקום עבודה בשביל כמה דברים השייכים למזגגה. שם מצאתי שני פועלים עסוקים בלישת חמר, שממנו מכינים את הלבנים בשביל התנורים וגם את טפוסי הבקבוקים. לכאורה אין לך דבר קל מלישת חמר, ובכל זאת דורש דבר זה מומחיות ממדרגה ראשונה, ולא כל פועל מתמחה בו בימים מועטים. בקומה השניה היו עסוקים בעצם הכנת הזכוכית. האומן הצרפתי היה עסוק אותה שעה בגידור תנור חדש תחת הקודם, שנהרס למחצה. בבית־החרושת לזכוכית הרי גידור התנורים הוא הדבר החשוב ביותר, המחיב מומחיות והרבה נסיון. מבין היהודים לא נמצא עדיין אף איש אחד שסגל לעצמו עבודה זו. סמוך לבנין בית־החרושת נמצאים עוד קצת בנינים המשמשים דירה למנהל, למשרד, למעבדה חימית וגם לבית־הספר. ששה עשר ילדים לומדים בבית ספר זה מפי מורה צעירה העושה את עבודתה מאהבה. כל הלמודים בעברית, וגם הילדים מדברים ביניהם רק בשפה זו. כל אדמת בית־החרושת כארבעים דונם, וכלה מוקפה גדר גבוהה״. הד״ר חיסין מזכיר גם את דבר הסירות ששלח הברון לטנטורה, מעין התחלה של ״קריעת חלון לים הגדול״, ומשיחותיו עם דיזנגוף נודע לו, שאלה היו ספינות קטנות, ושם עברי לכל אחת מהן, אלא ש״הצי״, כידוע, לא האריך ימים והחזון התנדף כערפל. אף כך היה גורל בית־החרושת עצמו. נשארו רק הבנינים, וגם אלה נהרסו במשך השנים ונעזבו כליל.

אמנם ה״צי״ לא האריך ימים. יום אחד הלך ה״צי״ לחיפה — וטבע. הקפיטן ניצל בנס.

עיקר אסונו של המפעל היתה הקדחת שאכלה בכל פה והפילה חללים בין