כב.

במחרוזת השנים

מעתה המושבה הולכת מחיל אל חיל, מיום ליום, מחודש לחודש, משנה לשנה. גם על־ידי עבודת בנין, גם על־ידי תקנות ותקונים רבים היא הולכת ומשתפרת, הולכת ומשתכללת, מוסיפה נוי מבחוץ ושבח מבפנים.

ושוב נבחר ועד מקרב האכרים. אך זאת הפעם רוחו של בן־שמואל מרחפת עליו וידו הטובה היא סמכתהו. אפלבוים מספר: ״בן־שמואל שלח לקרוא לאכרים ואמר להם, כי עליהם לבחור להם ועד. ביניהם לבין עצמם בחרו להם האכרים בועד בפעם הראשונה. סמכותו של הועד עודנה קטנה ומצומצמת. בידו נמסרו הענינים של בית־הכנסת, בית־המרחץ ואטליז הבשר. אינטרסים אחרים לא היו לו, כי בימים ההם האדמיניסטרציה שוקדת על הכל״.

אפשר שאין סמכותו של הועד הזה גדולה מן הסמכות שהיתה לועד ״בני איש אחד״, אלא שתחת יד בן־שמואל חפשים האכרים לפקח על הענינים המסורים בידם כרצונם ועל דעת עצמם, אין שררה ואין גערה, אין אונס ואין קונס.

נסיון רב־ענין, שהיה עלול להביא ברכה למושבה, נעשה על־ידי האכרים תחת יד בן־שמואל גם במקצוע המסחר, ואם גם לא הצליח חפצם בידם ומחשבתם סוכלה, לא אשמתם היא.

אפלבוים ביומנו מספר:

"העסקים הפרטיים שהיו במושבה ניצלו יתר על המידה את האכרים. בן־שמואל נועץ עם הועד בדבר יסוד חנות קואופרטיבית. בשביל יסוד חנות זו הוקדש הון־יסוד בסך 30,000 פראנק. את בנין בית־הספר החקלאי הכשירו לצרכי החנות. הזמינו מבירות את פאול ווייד שיסדר את בית־המסחר. הזמינו סחורה ממקור ראשון. מינו את ויינצווייג ואת ברכוף להיות מזכירים, את הירש קרניאל, חסקילביץ ווקסלר העמידו מוכרים ואת הירש בריל קופאי. לכל אלה היו עוד עוזרים שניים במעלה. כל האכרים היו בעלי־מניות בעסק. השנה הראשונה עברה בסימן ברכה. בעלי המניות קבלו גם רווח. ואולם השנה השניה כבר לא הביאה רווחים. ובשנה השלישית כבר ניכר היה הפסד.

״וכדי להפחית את נזקי המנויים, העבירו את הדפו (״דפו״ — כך נקראה החנות הכללית. המעתיק.) לבנין בית־הספר ואת בית־הספר העבירו לבנין האדמיניסטרציה. פיטרו אחדים מן הפקידים, אבל הגרעון עמד בעינו. העסק, בגלל הנהלתו הנפסדת, הלך ורע. פיטרו את וויינצווייג, מנהל הדפו, וברכוף נשאר המנהל היחידי. וכאשר בשנים הבאות בקר מאירסון במושבה, פנה אליו הועד בדרישה לסגור את העסק. הדפו הפסיד את כל הון היסוד״.

עד כאן דברי אפלבוים. והנה אין ספק, שגם ההנהלה הגרועה גרמה. אך לא