היא היתה הסבה היחידה לכשלונו של נסיון חשוב זה. רבות ושונות היו הקלקלות. האכרים, בעלי המניות, היו לוקחים מקחיהם על חשבון הכסף שהגיע להם במחיר ענביהם. סחורה היו מזמינים מבירות, מפריז ומארצות אירופיות אחרות. הרבה נשמעו דברי קטרוג על חפצי המותרות שהיו נמכרים בדפו, שלא כדרך כפר־חקלאי וצרכיו. ואולם הסבה החשובה ביותר של כשלון זה היא, שהפקידות מנעה משיתוף פעולה בהנהלת הענינים את הגורם העיקרי — את האכרים עצמם. המנהלים, שהובאו מן החוץ, נהגו בזבוז, ועשו בעסק כבתוך שלהם, ללא חשבון וללא עין פקוחה ומשגחת.

ועוד הדיפו מוסיף ומתקיים, עוד שנים רבות יהיה מפסיד והולך, ועד חסולו המוחלט אין דעת האכרים נוחה הימנו מסדריו, שאינם נראים להם.

*

אך לא מן המסחר מבקשים האכרים להבנות. עיניהם נשואות אל השדה, אל הכרם, מרבים ומוסיפים לנטוע כרמים, ומשנה לשנה תופש הבציר מקום חשוב יותר ויותר. ״בציר הענבים הגיע, — מודיע ״המגיד״ מיום י״א תשרי

תרנ״ד 1894

— ששה אכרים במושבתנו הביאו ענבי כרמיהם להיקב הגדול אשר להנדיב פה. ותודה לד׳ כי השנה הזאת היתה שנה מבורכת מהשנה העברה. בשנה העברה עשו יין מענבי מושבתנו ארבע מאות הקטוליטר ובשנה הזאת יותר מאלף וחמש מאות. ואי״ה בשנה הבאה מקוים עוד ליותר מזה, כי הרבה כרמים ישנם שעודם בשנות הערלה, וכן כל כרמי המושבות הקטנות מאיר־שפיה ובת־שלמה יצאו בשנה הבאה משנות הערלה, וע״כ מכינים עוד כעת את כל כלי היקב למען יכיל את כל הענבים שיביאו אליו. היין נעשה ביתרון הכשר גם לחג הפסח תחת השגחת הרב בזכרון־יעקב אשר הפריש ממנו תרומות ומעשרות וכו׳ כדת וכדין, וכן יש איש מיוחד המשגיח על הכשר היין בהיקב״.

ומעין מפנה חדש בסדר הענינים בא בפרק זמן זה. על־כך מודיע ״המגיד״: ״בסדר נתינת הכסף להאכרים לעבודת הכרמים נעשה משטר וסדר חדש וטוב מאד, כי מעתה יתנו לכל אכר לעבודת הקטאר אדמה חמש מאות פראנק״.

*

יהושע איזנשטדט (ברזילי) מתאר את המושבה לשנת

תרנ״ד 1894

בלוח אחיאסף:

״בזכרון־יעקב, אם־אל־ג׳מאל ושפיה נוספו בשנה הזאת יותר ממיליון גפנים ושלשים אלף עצי פרי שונים. מצבה החומרי של המושבה זכרון־יעקב טוב מאד. מלבד התמיכה שקבלו האכרים 12 פראנק לנפש, הם משתכרים בסוסיהם ובתי־מלאכתם וכו׳. הכרמים יפים מאד. אכר אחד הכניס בשנה העברה מחמישית כרמו מאה וששים נפוליון: 3200 פראנק! בשנה הבאה תתחיל ההכנסה האמתית מהכרמים ויקב גדול הוכן לקבל את כל הענבים. במושבה הזאת יש אכרים חרוצים מאד, אכרי זכרון־יעקב המה בכלל אנשים נבונים. אמנם עברית לא ידעו, אבל בניהם