צריך להצליח, כיון שרוב החברים הכריעו את הכף, והחברה קבלה את המושבות. ורק הוא מבקש חות־דעתם של חברי אגודת־אחים על השאלה הזאת. — — אחרי כל הויכוחים הציע הרב ד״ר אדלר החלטה זו שנתקבלה על ידי רוב החברים: ״ועד חברת אגודת־אחים מקוה, כי מסירת המושבות שעמדו תחת חסות ברון אדמונד די־רוטשילד ליד חברת יסוד מושבות ליהודים תביא הצלחה להמושבות״.

*

המושבה עומדת על פרשת דרכים. שמונה־עשרה שנה של עמל ויצירה הביאוה עד הלום. שמונה עשרה שנה חצבו בסלע קן־נשרים, סללו מסלה, הפכו מדבר שממה לשדות בר ולכרמי גפן ופרי, ותחת שמה ושאיה, ילל ישימון, — עוברים הנה והנה רחובות ישוב מסודרים, ומשכנות אדם, בנויים לנוי, מפארים אותם. ועצים השרישו גזע, העלו צמרת, ופורשים סוכה לצל על כל עובר.

החלום היה למציאות. לא עוד בודד החלוץ במרחבי הישימון. לא עוד אימת רעב וכליה מסביב.

שמונה עשרה שנה ענו בדרך כוחם. המלחמה בצחיח סלע, בטרשי צור וחלמיש, קשה היתה ומיגעת. עתה, מקץ לבטים וסבל אין קץ, מבקשים האכרים, כי יבוא המפנה המכריע, כי יקום חזון חייהם. הם מבקשים לעמוד על קרקע מוצקה, ברשות עצמם, חפשים לעשות כאדם העושה בתוך שלו, ללא פקיד וללא פקודות.

על פרשת דרכים עומדים האכרים ועיניהם צופות בחלל הריק: מה ישא בכנפיו המפנה החדש?

עתה, לנוכח הערפל הפרוש על הבאות, הם נזכרים את חבריהם, אשר עזבום בלא עת, ונדמה להם כאילו שוב הם עזובים בדד במדבר. הה, מה

קרובים

הם החברים היקרים האלה, אך – מה רחוקים.

שנה נכנסת ושנה יוצאת. המשמר הראשון הולך הלוך וחסור, הלוך ומעוט. הלך לעולמו

מאיר צבי הייפלר . הוא אשר נשא נפשו מראשית הימים ל״פועל כפים ועמל״, כדי לזכות ״באחרית טובה״, כאשר ״כל אכר תהיה לו חלקתו שלו והיא נקיה מכל אבן״. ואף זכה האיש לקורת־גג, לחלקת אדמה נקיה מאבן וכבר גם קצר קצירו, התברך בפרי יגיעו, אך עקבות הסבל והיסורים נחרתו בגופו, וכחבריו שקדמוהו — כרע גם הוא תחת עול סובלו.

נפטרה רעיתו של צבי שצמן,

אידה . ולמשפחת רפפורט מת נער רך בשנים. ועוד מצבת אבן דוממה: ״מנשים באהל תבורך״ אשת

ברוך בלום .

נפטר

מרדכי צבי ברונשטין , והשאיר אחריו אלמנה ויתומים קטנים. ועוד מצבה: ״איש זקן ישר, הולך תמים, מהראשונים שבאו לעבוד אדמתנו, לסלול מסלה, ליטע כרמים, לישב נחלת מצבתנו פה זכרון יעקב,

יצחק אייזיק הרשקוביץ ״.

מעתה לא יחיד הוא אלתר וינשטוק, ״הם״ קיימו הבטחתם. הם באו להיות