לו ״שכנים״. יחד העפילו, יחד נטו שכם לסבול – עתה ינוחו יחד על משכבם בשלום.

ועשרות מצבות קטנות קמו זו ליד זו, ציונים צנועים לצאן קדשים. בתוך חושות העפר נתמצה כוחם, מזי רעב ולחומי רשף צנחו בחיק אמותיהם ונרדמו. נקטף אחד הבלומנפלדים, האח הבכור,

משה בלומנפלד , והוא רק בן כ״ט שנים.

השיב נשמתו התימני

סעדיה בן זכריה , נתמעך תחת מפולת סלע. ואחרון־אחרון, זקן ושבע ימים הלך לעולמו הרוקח

יעקב אדלר . אחת־עשרה שנה שרת את המושבה באמונה. באהבה וברחמים רבים שקד על כל חולה וכואב, חבש לכל פצוע, עודד, נחם ורחם.

הלכו למנוחות ענוי ארץ, אנשי עמל תמימי דרך, נשים צדקניות וילדים טהורים, עוללים מחיק אמותיהם ותינוקות מעם ספר תורתם. תהא נשמתם צרורה בצרור החיים לעולמים.

נומו שנתכם, כהני המולדת. ידענו לכתכם את המדבר בדממה, בענות־רוח. לא מריתם, ותלונה לא עברה שפתי פיכם. על סלעי ישימון־ציה, מזבח אדמתכם, נמצה דמכם, ברעב ובשרב הוקטר חלבכם עד תומו, עולה כליל; וכי היה מדבר לכרמל, מידכם זאת לנו. תם משמרכם עם ענותכם, אך לא תם לריק כוחכם. נרכם יאיר בתוכנו, ולאורו נלך.

אִם דּוּמָם שחוֹתם תַּחַת על סבָלְכֶם,

הֵן שִׁיחַ אֶל שִׂיחַ יָשִׁיר פָּעָלְכֶם;

וּבִלְחשׁ שְׂדֵה-הַבָּר, בּוֹ נִצְפן חֲזוֹנְכֶם,

נט אֹזֶן לִשְׁמוֹעַ מִצְוַת רְצוֹנְכֶם.

בדרומה של המושבה שוכן בית הנצח. נשקף הוא אל רצועת ים התכלת. שם ינוח בשלום על משכבו

משה יהודה גרופר . שבתה בת הצחוק המאירה, וכלתה מן החבורה הבדיחה המלבבת, המעודדת ומנחמת.

חמשה ימים אחרי מות גרופר, ערב שבת, עמדו חבריו, ובתוכם זלמן בן חיים, עומדים ומשוחחים על האבדה שאין לה תמורה. עזב אותנו משה יהודה — אמר בן־חיים, — אכן עזב אותנו לאנחות. מי יפיג את צערנו בשעה של מורת־רוח ופיק ברכים? לא האמנתי, כי תהיה למלאך המות שליטה גם על משה יהודה, והן בעצם כוחו עמד האיש, ועתה מי בתור? ״כִּי גַם לֹא ידַע הָאָדָם אֶת־עתּוֹ כַּדָגִים שנאֶחָזִים בִּמְצוֹדָה רָעָה וְכצפרִים הָאחזות בַּפָּח״. מה רב יבול כרמינו השנה, ומשה יהודה לא ישתה עמנו״.

— לאן אתה הולך? — שאלו החברים, כשראו את בן־חיים פונה והולך מעמם.

— כיון שכך... אלך ואקנה לי חליפה חדשה. אף ערב שבת היום.