שעלול, חלילה, לגרום לו צער או כעס. ואם גם ידעו, כי לא תמיד עושים שלוחיו אלה את רצונו לאמתו, היו כובשים רוחם, ויד הפקידים היתה על העליונה, כי אלה נעלו בפניהם תמיד את השערים, והברון, על כרחו, היה חי מפיהם ורק מפיהם. לפיכך גם נולד הרעיון לשלוח משלחת לפריז. ואם עדיין לא יצאה לדרכה, הרי שוב ידה של הפקידות באמצע.

השיחה עם שטרקמט בבית־הכנסת נמשכה שלש שעות, ללא תכלית. אז שלח הועד טלגרמה לפריז בשם האכרים, ובה הודיעו, כי זה ארבעה חדשים הם עובדים ואינם מקבלים שכרם. התשובה מפריז לא אחרה לבוא: על האכרים לחכות עד שתבוא בקרוב משלחת מיוחדת מפריז, שתברר את הדברים. ולפי שעה, עליהם לקבל למחיתם ״עד לחשבון״... מאין ברירה, הסכימו להצעת פריז. אבל רק ביום 7 לפברואר, ראש חודש אדר, קבלו האכרים סוף סוף משהו למחיתם, מי 15 מג׳ידות ומי 10 מג׳ידות, ״מלח לדיסה״, כדברי אחד האכרים. ועיניהם נשואות אל המשלחת מפריז.

בינתים דורש רוזנהק מאת האכרים למדוד את קרקעות ההרים, לחפור בורות כדי לנטוע בהם עצי־זיתים, עצי־תות לתעשית משי, גם תאנים, אגוזים ועוד מיני מטעים למשפחת השקדים. אבל האכרים התנגדו לתכנית זו, בטענם, כי הגיע" הזמן שהאכרים ידעו בעצמם את צרכי עבודתם, ללא פקודות מפי מנהל ופקיד. יודע האכר מה יטע ומה לא יטע, מה יועיל למחייתו ומה לא יועיל״... הם אמנם לא למדו ולא קבלו סמיכות ל״אגרונומים״, אבל את טבע אדמת הטרשים שלהם, סגולותיה ומגרעותיה, הם יודעים יפה כאגרונומים מוסמכים. ולא סרבו האכרים למטע זיתים, כי אדמת ההרים יפה לזיתים ופריים עלול להביא להם ברכה, אלא שלמטעים אחרים, כגון עצי־תות ואגוזים לא הסכימו, ומחו על כך בפני רוזנהק. אבל לא רוזנהק יבטל דעתו מפני דעת האכרים. הוא דרש בכל תוקף לגשת לעבודה ואיים על האכרים, שאם לא יצאו מיד לעבודה, תהיה אחריתם מרה. האכרים הוכרחו לצאת לעבודה, מדדו את הקרקעות, חפרו את הבורות, אבל עבודת המטע לא יצאה לפועל. מי הגשמים גרפו את האדמה וסתמו את הבורות... הפקיד, על כל פנים, השיג את חפצו.

שטרקמט ורוזנהק הביאו דבת האכרים רעה בתזכירים ששלחו לפריס. האכרים מתמרמרים וטוענים, כי לא באו

לא״י לירה ארצישראלית, או לארץ ישראל

כדי לעבוד כפועלים שכירים. ״אם פקידי הברון בזבזו כספים והרבו שגיאות על שגיאות — לא אשמתנו היא״...

שוב חוזרים שטרקמט ורוזנהק וטופלים עליהם אשמות וכותבים לפריז שהאכרים מורדים הם, רבולוציונרים, שמסרבים לעבוד כפועלים שכירים, וטוענים, כי האדמה אדמתם, מקנת כספם.

בעיקר מכוונות טענות האכרים אל רוזנהק: ״אתה — הם טוענים — היודע את עבודתנו ומכיר אותה, אתה היודע את זכויותינו — כיצד אתה טופל עלינו אשמות אלה?״