בעוד שלושה חדשים עזב מאירסון את המושבה ביום 29 לחודש אפריל. הבטחה זו הועילה להשקיט את הרוחות והעבודה בכרמים נעשתה כסדרה.

*

אף מצבן של הבנות בת־שלמה ושפיה איננו שונה מזה של האם זכרון־יעקב, אף הן נאנקות תחת לחץ המחסור והגזירות, מאין מוצא.

יוסף זימנבודה

כותב לאביו ומספר לתומו על המצב:

״ שפיה , 17 יוני 1900. — — הברון התקשר עם חברת

יק״א החברה להתישבות היהודים Jewish Colonization Agency (JCA)

ומסר לה את מושבותיו. יכולים אתם לשער מעצמכם מה שינויים נתחוללו במושבות. כל הפקידים הגבירו את לחצם, כדי שהאכר יהפך ל״טאג־לאיינער״, ויוכלו שוב לעשות בנו ככל העולה על רוחם. כמה יאבל הלב לזכר העובדה, שבכל המיליונים של הברון לא ביססו אפילו מושבה אחת, כדי שאכריה לא יצטרכו למתנת בשר ודם ויוכלו להתקיים מיגיעם ועמלם. הפקידות כונה שוב את כל חציה כלפי האכר, שוב בקשו רק את האינטרס של עצמם, ולפיכך בלבלו את ראשו של הברון בענין נטיעות הגפנים ולא בקשו לבסס את האכרים על עבודת אדמה פשוטה, מחשש שמא יעמוד האכר סוף סוף ברשות עצמו ולא יצטרך להזדקק לאדמיניסטרטור ולעמוד כעני בפתח והכובע בידו עד שיקבל את תמיכת החודש. — — וסוף דבר, הכרמים מתים ומצטמקים ממחלת הפילוקסירה, ואף היין איננו נמכר. אני יכול לתאר לכם את מעמד האכרים, שמצבם עכשיו גרוע פי כמה וקריטי פי כמה מאשר לפנים. אם באמת מסר הברון כל זאת לידיים טובות, ימים יגידו. ולפי שעה עינינו רואות איך הערבים מפריעים אותנו מקנית אדמה, והממשלה הטורקית עינה רעה בנו וכל מזימותיה להרע ולהציק לנו. כל דבר קטן גורם לבטים לאין סוף ואינו ניתן לך אלא בזכות הרבה בקשיש, אשר כמעט קצרה ידנו מהשיג. ואם אינך נותן מבקשים אנשי השלטון תואנות ליגענו ולהכניענו. ומי יודע מה יהיה בסופה של כל הקולוניזציה. ובכן, כאשר מסר הברון את המושבות, בקשו לגזול מאתנו את כל זכויותינו ואמרו לעשותנו שכירי־יום, כאשר כתבתי לך, לשעבדנו ולהתעמר בנו עד אשר לא יוכל האכר להשיב רוח. אך אנחנו הבינונו היטב את הדבר ועמדנו על נפשנו בכל האמצעים שבידנו. אף יכול אני לתאר לפניך, איך במשך הזמן הזה סבלנו 6 חדשים רעב, אך תכניות הפקידות כולן סכלנו ובטלנו. וכאשר סוכלו מזימותיו של האדמיניסטרטור, שלחה החברה

יק״א החברה להתישבות היהודים Jewish Colonization Agency (JCA)

את

ה׳ השם, או האדון

מאירסון, למען ימצא הוא דרך נוחה איך ליישב את הדברים. הוא, כמובן, השתדל להחמיר עלינו קשיים ככל האפשר ולהרבות מכשולים בדרכנו. הנה בא ואמר: יש 114 משפחות במושבה, והאדמה מעטה, ואם יחלקו אדמה זו ככל הדרוש לכמה אכרים, מה יהיה על השאר? ושוב חזרו הדברים הישנים. ובקשנו כל מיני דרכים, ואף נסינו כל מיני נסיונות, כדי להכשיל את כונתה של הפקידות, המבקשת, כביכול, להעסיקנו בעבודת שכיר, שיש בה כדי קיום עלוב,