כבר ישבו בעגלה... באחד בדצמבר קרא הועד את האכרים לבית־הכנסת ומסר להם בשם שטרקמט, שכל מי שרוצה לעבוד כשכיר־יום יצא לעבודה. ואף כי רבים מן האכרים לא היתה בידם פרוטה לפורטה — סרבו לצאת לעבודה ובקשו מאת הועד שיוסיף וידרוש בכל תוקף מאת שטרקמט שיחלקו את האדמות והכרמים, לפחות לפי שעה, עד אשר יבוא קץ ללבטים אלה. האכרים יצאו בידיים ריקות, והאספה נדחתה לאחד בינואר 1902.

אולם המחסור הלך וגבר, ומאין כוח לעמוד בפני הרעב יצאו אכרים אחדים לעבודה, כדי להשתכר פראנקים אחדים לחית נפשם. ומה נדהמו אותם האכרים, כאשר קבלו בשכרם רק 1.5 פראנקים ליום, בעוד אשר לפועלים שלמו 2 פראנקים ליום. אז הבינו האכרים, שכל חפצם של שטרקמט ורוזנהק הוא למרר את חייהם ולהתעלל בהם, עד אשר תקוץ נפשם ויברחו איש אל עבר פניו.

״ב-12 לדצמבר — מספר ביומנו ירחמיאל הלפרין — נראָה מחזה קורע־לב במושבה שלנו. ארבע משפחות עזבו את המושבה ביום אחד: שתים נסעו לאמריקה ושתים לאוסטרליה. הבכי והיללה נגעו עד לב כל איש. אפילו מן השכנים עמדו קבוצות אנשים ונשים ובכו ויללו למראה המחזה הזה. היוצאים לא שכחו להפרד גם מן המתים, מי מאביו ומי מאמו ומי מילדיו.

בכוח הזרוע התיקו אותם מן הקברים והושיבום בעגלות. כל הקהל לוה אותם בבכי ויללה עד לאחורי המושבה. אמרנו אז כל איש בלבו: לו היה הברון רואה בעיניו את המחזה הזה, את מה שעוללו לנו לאחר 20 שנות סבל״.

עכשיו חוזרים האנשים לבתיהם. במושבה תוגת אבל: ״אַל תבכו למת ואַל תנודו לו, בכוּ בכו להולך, כי לא ישוב עוד וראָה אֶת אֶרץ מולדתו״. חוזרים האנשים ומתכנסים לבתיהם חבורות חבורות, בכמה מבתי המושבה יושבים האכרים ומשיחים יגון לבם, מתנים את כאבם. ויש אשר מחשבת־סתר מתגנבת ללב: אולי היטיבו לעשות, מי יודע אם יעמוד בהם כוח לשבת אל עקרבים ולא ימקו בענים ובענותם?

בבית

אפרים פישל אהרנסון

יושבים כמה מן האכרים, אחיו

קלמן אהרנסון, יעקב גרד ושמואל זאב ברונשטין , יושבים שחוחים ומדוכאים. עמם יושבת גם עקרת הבית

מלכה אהרנסון . ובצדה, מתרפקת על אמה, עומדת ילדתם הפעוטה

רבקה , היא מקשיבה לדברי הגדולים, ועיניה נעוצות בפניהם הקודרים:

— מי פלל מי מלל לאחר עשרים שנה...

— אכן, מר מאד. כמעט כשלנו מעוצר רעה ויגון. הגם עלינו יפול הגורל? ללכת... לאן?

— מי ישיב לנו שנות בחרותנו! אהה, אילו עמדנו בשנות הבחרות, בעוד כוחנו עמנו! ואילו — —