נעתרו הללו להרשות לאכרים לחזור לאדמתם במראח. בינתיים חלפו כמה שבועות והאכרים הפסידו את עונת הזריעה וגם חלק גדול של ההכנות למזרע הקיץ. אותה שנה יצאו האכרים ״בשן ועין״, כי הגורן לא החזירה אפילו את הזרעים, ושתי סיבות היו לדבר: העיכובים המרובים שחלו בעונת הזריעה, ובעיקר — בשל האדמה הכחושה והמדולדלת של מראח, שהאריסים גידלו עליה דורה שנה אחר שנה. הדרך, או ליתר דיוק: השביל מזכרון־יעקב למראח, עבר באדמת בריקי, שהיתה שייכת לסלים כורי, נוצרי עשיר מחיפה. יום אחד חסם הלה בפני האכרים את המעבר באדמתו, בטענה שזו אינה דרך המלך. האכרים הוכרחו לעקוף ולנסוע למראח דרך אדמת בורג׳, מהלך שלש שעות ויותר, והימים ימי חורף. גשמים מרובים ירדו, ומקוי מים ונחלים כסו את כל השטח ולא היה כל מעבר. האכרים שבמראח סבלו רעב מאין יכולת להעביר אליהם צרכי אוכל מזכרון־יעקב. בינתים החל משא־ומתן עם סלים כורי, ולאחר שקבל בקשיש הגון הסכים לפתוח באדמותיו מעבר בשביל אכרי מראח. כך עברו כמה שנים. סבלם של האנשים הלך וגדל. האדמה כחושה ואינה נותנת לחם, תנאי החיים קשים מנשוא ברפתים ובלי המשפחות, האנשים חלו ועזרה רפואית אין, המים הנשאבים מן הבאר, הרחוקה כחצי קילומטר מן החאן — דלוחים ועינם כעין הגיר. המרחק מז״י מכביד אף הוא״...

על ראשית הימים במראח מספר ביומנו גם ירחמיאל הלפרין: ״בימים ההם נפל מאורע במראח. הפקיד שטרקמט בא אל הכפר ודרש מן הערבים לפנות את הבתים. קצתם יצאו ואחדים מהם לא רצו לעזוב את מקומם. כיון שכך, צוה הפקיד לשרוף את הבתים, הרוח לבתה את האש וכל הבתים נשרפו. הערבים הודיעו מיד לממשלה בחיפה וגם בטלגרם לקושטא, ואחרי ימים אחדים הגיעה משלחת מיוחדת מעכו לחקור ולדרוש את הדבר. המשלחת אספה את כל הערבים מסביב, וכולם העידו בפקיד, כי הוא הוא אשר שלח אש בבתיהם. הדברים נרשמו בפרוטוקול, וב־8 לחדש דצמבר באה ועדה למראח בלוית חיילים רבים וגרשו את האכרים בשוטים מעל האדמה, אף לא הרשו להם לשוב אל הכפר ולקחת עמם את הזריעה אשר הכינו. למחרתו נראו על פני האדמה ערביים ממראח חורשים וזורעים. כששאלנו את שטרקמט, מה יהיה סופה של מראח, הן כל כך הרבה עמלנו וטרחנו, חרשנו וגם זרענו, וכלום ילך כל זה לאבוד? השיב שטרקמט: זה הוא עסקי וידעתי מה אני עושה... ב־20 דצמבר 1903 בא אלינו

הא׳ האדון

ברבייה בלוית

הא׳ האדון

לוי. ועד המושבה התיצב לפניו וסיפר לו על המצב במראח. ברבייה דחה אותו בתשובה, כי בעוד ימים אחדים יסע ועכשיו אין זמנו פנוי לטפל בנו. בעוד 20 יום ישוב לזכרון־יעקב, אך ורק כדי לדון בענין מראח. בינתים הערבים חורשים, ובוחרים להם כל חלקה שמנה. וזמן חריש הקיץ עובר. לא ישבנו בחבוק־ידים ועבדנו את כרמינו. אבל השוורים אוכלים ואינם עושים. רק בחדש פברואר הורשינו לשוב למראח לחרוש את האדמה למזרע קיץ. יבול החורף הצליח מאד, ואולם הקב״ה