כרעו תחת סבלותם, ומהם אשר עברו את הסערה, אך לא זכו לראות בטובה, לשבוע כף נחת.

שלמה זלמן ליבוביץ

עבר — ולא הרחיק. לעת זקנה וזוקן פרש לדרכו. חרוץ היה האיש, שקדן, מסור ונאמן, חסון־גוף וחסון־רוח. מעולם לא נרתע לאחוריו ולא ידע יאוש.

נפטר לעולמו

הלל כץ , יהודי ירא־שמים וחסיד, מחזיק במלאכה וקובע עתים לתורה, אדם השלם, מצניע לכת, טהור במראהו וטהור בהליכותיו.

— — ״מר לנו ורב תוגה, אויה נטל נזרנו, תזל עיננו דמעות בלי הפוגה״ — על מות הישיש

מאיר ליב הירשקו . בעצם המערכה, על משואות המעבר והמשבר, כמעט עבר — ולא הגיע. נסתלקה דמות יפה ועמה יזמת הקברניט, העומד כסמל לאנשיו, ובעת סערה לא יטוש את הספינה אלא אחרון. חסון היה האיש, גבה־קומה, פניו פקחים, וזקן־מדות משוה לו חזות כבוד והדר. כמה נסיונות נתנסה, כמה צרה ורעה שבעה נפשו, מראשית הימים ועד יומו האחרון, וכמה הגדיל לעשות בלכתו בראש כסמל לאחרים: הוא הוא שנעץ קנה ראשון והקים לו ״בית״ — סוכת־חושה; הוא שקם ראש למרד — ולא נרתע. בשארית כחו נלחם עד אשר נאסף אל עמיו. קבר כרה לילדו הקטן. בלב שבור נפרד מבנו בכורו, שביאושו הלך לבקש אשרו במדינות הים. נותרה רק רעיתו. אף היא, בודדה וגלמודה, הלכה למצוא מנוחה לגופה השבור הרחק הרחק אצל בנה שבאמריקה.

הלך הקברניט.

האשה מרת איטה קורלנד נקטפה אחרי

ששכלה את כל בניה ... גורל מר ואכזר נגזר ממרומים על המשפחה האומללה. ראשון נאסף אל עמיו האב ר׳ משה. אחריו הבן הבכור

רפאל . אחריו הבת

בתיה . אחרי הבת גם בעלה,

שמואל רפפורט . יתומים פעוטים, כאפרוחים עזובים, מצייצים בקנם לאמם אשר הלכה לבלי שוב. נותר רק הבן

גרשון קורלנד

— תקותה היחידה ושארית נחמתה בחיים. והנה נפל גם הוא למשכב, וכל עוד נשמתו בו.

ולא עצרה האם כח.

היא יצאה אל החצר, נשאה עיניה לשמים והטיחה כלפי מעלה: רבונו של עולם, הבאת לידי נסיון את אברהם אבינו וחשכת לו את בנו. אף אותי נסית כמה נסיונות ועמדתי בכולם, עתה לא נשאר לי מכל בני אלא אחד יחידי, והנה גם הוא מתבקש ממני. סלח נא לי אב רחום וחנון, כי עיפה נפשי הפעם״.

היא שפכה בקבוק נפט על גופה והציתה גפרור.

אחרי הלוית האם הלכו ללוות את הבן. ולא נותר שריד וזכר לבית קורלנד בזכרון־יעקב.

עלה המות בחלונו של

זלמן פומרנץ . בבורג׳ קרהו אסון בקפצו לעבור