במכתבו מיום 29 יוני, 1904, כותב שטרקמט מפריז אל פריינטי:

״קראתי בעיון את מכתבו של האדון הרופא ד״ר ויץ. מסירת בית־המרקחת למתישבים חשובה בשבילנו לא מצד החסכון, אלא בעיקר מפני שדבר זה מקרב את מושבותינו עוד צעד בדרך לעצמאות מלאה. ולפיכך הרי הטענה של ד״ר ויץ נראית לי מוטעית. תנאי ראשון להצלחתו של מתישב — שלומו ובריאותו, ולכן הייתי רוצה, לטובתה של זכרון־יעקב, שלא יפגעו בשירות הבריאות אלא לבסוף, אחרי כל יתר השירותים. הואיל ומתישבי

ז״י זכרון יעקב

מסודרים זה רק שנה, נראה לי כרצוי שמסירת בית־המרקחת וגם המיילדת, ובכלל כל השאלות בנוגע לשירות הסניטרי ידחו עד לשנה הבאה, לאחר שמכירת הפרדס בנזלה והריאורגניזציה המלאה של זכרון־יעקב ירשו לאדמיניסטרציה לצאת ממושבה זו לחלוטין״.

שנת

תרס״ה 1905 . הנוער, בני המקום, התחיל לתפוש את מקומו בחיי המושבה יותר ויותר. בשנה זו נמסר היקב לאכרים, התחיל משא ומתן בדבר השותפות עם ראשון־לציון.

בחודש פברואר 1905 פרצה מגפה בבהמות.

המגפה לא פסחה על שום אכר. אין רפת שאין בה חמשה או ששה פגרים. חרדה אחזה את האכרים. כי איך יוכל אכר להתקיים באין שור ולא פרה? אמנם פקידות היק״א הבינה למצבם במקצת ושלמה להם דמי השוורים שמתו, אבל לא דמי הפרות. האכרים התרוששו.

בחודש מאי 1905 פסק קיומו של ה״דפו״. ״בעלי המניות לא יכלו להמשיך את קיומו״ — אומר ביומנו ירחמיאל הלפרין.

שב המסחר החפשי במושבה.

ב-15 בדצמבר 1905 העתיק רוזנהק את דירתו לחיפה יחד עם משפחתו. אמנם רק את דירתו העתיק, אבל משאו ומתנו עם המושבה נמשך שנים רבות. בינתים העמיק להבין יותר לרוח האכרים, חייהם ומשא נפשם. מנהגו, שנשתנה לטובה, בא לידי גילוי במקרים רבים גם בהיותו מנהל

יק״א החברה להתישבות היהודים Jewish Colonization Agency (JCA)

ואח״כ

פיק״א Palestine Jewish Colonization Association (PJCA) החברה להתישבות היהודים

בארץ־ישראל.

״את היקב מסרה הפקידות לאכרים — מסופר ב״השקפה״ מיום

ח׳ חברה

אלול

תרס״ה 1905

— אומרים כי גם את בית הרפואות ימסרו להם. הקציר והבציר כבר נגמרו. הגרנות מלאות בר, היקב מלא תירוש. השנה שמרו פה את הכרמים פועלים יהודים מפתח־תקוה, כשלשים במספר. והיה בדעתם להשאר אחרי כן ואח״כ לעבוד בתור פועלים במושבה זכרון־יעקב ובנותיה. אך בגלל סכסוכים קטנים, שלא יכלו להתפשר עם האכרים, עזבו את המושבה כלעומת שבאו, ורק אחדים נשארו; ואלה האחדים, בגמרם את השמירה, עבדו שבועות אחדים ביקב ושבו לפתח־תקוה״.

וב״השקפה״ מיום ט׳ חשון

תרס״ו 1906

אנו קוראים:

״שפיה. בחולו של מועד סכות גמרו אכרינו לאסוף את תבואתם מן הגורן. השנה התאחרה אסיפת התבואה, מפני שהיו להם דין ודברים קשים עם בעל העשור