כמכאל וכניטה לנגה, שעזבו חיי רוחה בלונדון קרית עולם — היו הימים הראשונים ימי סבל רב, מהיותם מוכרחים להתגורר במלון, ועם זה לפקח ולהשגיח על העבודות הראשונות, עריכת תכניות הבית, האורוות, הגן והמשק. הם סבלו ממלריה, מאבעבועות. אפילו בחום של 40 מעלות, בשעה של בחילה והקאה מזעזעת, כאבים וכל מיני מיחושים — לא השמיעו קול תלונה. הם נשאו הכל בסבלנות, ונכנעו לגורלם מתוך אמונה ותקוה לימים יבואו, מתוך שמחה ושובע־רצון, ויקרה היתה להם ההכרה, כי גם הם זכו לחלוק ביסוריה של ארץ־ישראל, שהיתה להם משא־נפש. כמעט קמו מעל ערש דוי, והנה הם נחפזים אל מקום הבנין, לפקח על כל פרטי העבודה. עד פרוץ מלחמת העולם מצאה ידם להקים להם פנת חיים רבת חן ומצודדת נפשות ביפיה ובטוב־טעמה. מלבד הבית והחצר, נטעו גן יפה ועצי נוי, והגברת ניטה לנגה היתה מטפלת בכל צמח ובכל שתיל ומטפחת אותם באהבה. נסללו בנחלתם הקטנה דרכים ושבילים ורובצו בחומר לבן. העצים גדלו ופרשו צלם. השיחים הוריקו לתפארה. הפרחים לבלבו ושמחו כל עין. וכל הבא אל המקום דומה עליו כאילו הוא רואה לפניו דוגמא של גן־עדן קטן. הם קרבו לבם לגורלה של המושבה. יחדו דעתם לעדת התימנים, שעליתם לארץ התחילה בימים ההם, ומהם הגיעו גם לזכרון־יעקב. ניטה התמסרה לילדים והיתה מסבה עמם ומשעשעת אותם בשדה ויער, מחלקת להם מגדנות ומעסיקה אותם במשחקים, והשפיעה מרוחה הטובה עליהם ועל חנוכם. לנגה היה מדקדק בתפילה, ומשום נימוס ודרכי שלום היה מתפלל על פי רוב גם בבתי־הכנסיות של עדות התימנים והספרדים במושבה.

כך היה הדבר הולך ונמשך עד פרוץ המלחמה, כאמור. מהיותם נתינים אנגליים, הוכרחו, למורת רוחם ומתוך צער וכאב לב, להפרד מפנתם החמודה ולחזור לאנגליה, בתקותם לחזור למקומם כמעט תהיה השעה כשרה לכך. הם הניחו את נחלתם פורחת, מלבלבת, מפיצה ריח ניחוח על סביבותיה.

על חיי התימנים במושבה — מסופר ב״הפועל הצעיר״ מחודש אב

תרע״ב 1912

— ״למושבתנו הגיעו שתי שיירות של תימנים. הראשונה 15 משפחות — רובם ככולם בני כפר. אחדים גם הביאו אתם קצת כלי עבודה של אכר, כעין מגל וכו׳. השיירה השניה — 28 משפחות, רובם ככולם עירונים, בעלי מלאכה שונים: בנאים, קדרים וכו׳, מספר הנפשות – 138. רוב תימני זכרון־יעקב צעירים ובריאים. זכרון־יעקב, כידוע, חיה בעיקר על עבודת הפלחה, ותימני השיירה הראשונה, שרובם כפריים וקרובים לעבודת האדמה, הסתגלו מהרה לעבודה והם הראשונים שמוצאים עבודה, ביחוד עכשיו בזמן הקציר, ההובלה והדיש. גם תימני השיירה השניה מוצאים להם תמיד עבודה ביקב, בפרדס של הברון, בכרמים וביתר המטעים — לעבודה זו קל להם להסתגל יותר מאשר לעבודת הפלחה. שכר יום העבודה הוא מן 6 גרוש (2