בצנעא, תמים עם אלהיו ועם אדמת אבות, גוע ונאסף אל עמיו

מנחם מנדל אידלסון , בן שבעים ושתים.

האחת אחרי האחת הולכות ונעדרות ממעון ביתן נשי החיל, עיפות ומיוגעות מלכת אחרי רעיהן במדבר בארץ לא זרועה, לבנות שכם אחד קן להם בחגוי הסלע במולדת. הלכו להן

מלכה אהרנסון, שרה נידרמן, סולה רבניקר, איטא אסתר גילברג, בתיה הירשקו .

״השבעתי אתכן בנות ירושלים אם תמצאו את דודי מה תגידו לו״, הגידו: עמקים עטפו בר, ובכרמים ירונן וירועע. הגפנים סמדר נתנו ריח, ועל פתחנו כל מגדים.

דור ישרים הולך לעולמו.

נוגה ואבל אתה נכנס אחרי הארון הקודר בשערי בית מועד לכל חי. מה ארכו השורות ומה רבו. שורה לפנים משורה, שורה לפנים משורה. מנגד, בתוך הדומיה הכבדה, נשקפות אליך מצבות כפורשות שלום, דובבות שפתי ישנים.

ואולם עתה כי יסבו עיניהם אחורנית מצוא ימצאו נוחם לנפשם על כל סבלותיהם בנתיב התלאה.

מעתה חפשי האכר לעשות במשקו כחפצו, זורע או נוטע ככל אשר ישכיל אל אדמתו. שלטונה של הפקידות תם ונשלם. המוסדות חיים וקיימים בכוח עצמם. בין מוסדות הדת, הצדקה והחסד, בין המוסדות לתרבות ולעזרת אחים. ועד המושבה אדון לעצמו ושוב אינו כפוף לפטרונים ולחסדיהם.

לכל מלוא העין מסביב שדמות בר וכרמי גפן. הזורע יקצור ברנה אף ישבע לחם.

ואם פעמים עוד יתנגפו רגליהם — הם, למודי מלחמה, לא יחתו. ואם שיבה זרקה בהם ומצחם חרוש תלמים מרוב עשות עצה בימי רעה ועוני, והלב נלאה מכעסים ורוגז; ואם תכפו ימי האבל וסבבו בשוק הסופדים — הנה דור בנים קם, זרע אנשים, הבאים ישרש יעקב.