בקרבם כל מיני חליים, עד שמגיעים באמת לידי תשישות גמורה. מהם עמדו בסרבנותם לגיוס עד כדי כך, שכרתו מידם אצבע אחת או אף שתי אצבעות. אבל הקצינים למדו להכיר את התחבולות הללו, ומועטים היו הערבים, שהצליחו להתחמק דרך חורי מכמרתם. ראיתי תריסרים של ערבים מובלים על גבי גמלים או סוסים, מפני תשישות גופם, ומוכנסים לעבודת הצבא מתוך מכות אכזריות. החולים והמתחלים זכו לגורל אחד. אירע לעתים תכופות, שכמה מן הטירונים מתו אחר יומם הראשון לחיי הקסרקטין.

״ביחד עם 20 מחברי התיצבתי בתחנת־הגיוס בעכו. היינו סבורים, שלאחר שירשמו את שמותינו יתירו לנו לחזור לבתינו כדי לקחת עמנו מעט כסף, להכין לנו מלבושים כראוי לצבא, ומזון, וגם כדי להפרד מבני־משפחותינו. אבל, לתמהוננו הובלנו אל החאן או הקאראואנסראי ונכלאנו בחצר גדולה ביחד עם כמה מאות ערבים. השעות עברו. הלילה ירד עלינו והוכרחנו לבסוף לשכב על האדמה. זה היה ליל בלהות. רק מעטים מבינינו עצמו עין. עם הנץ־החמה בא קצין וגרש אותנו מן החאן. מכל אלה שנמצאו שם נבחרו כשלוש מאות איש (בהם ארבעה צעירים מזכרון־יעקב ואני בכללם) והללו נצטוו להכין עצמם לדרך לצפת — ששימשה מקום־החניה של גדודם. לדרישותיהם, שיתירו להם לחזור לבתיהם כדי להפרד מבני המשפחה, לא שמו לב. וכבר באותו בוקר נמצאנו בדרך העולה לצפת — המון רב־פנים ושבע רוגז.

״היה זה מהלך של ארבעה ימים — ארבעה ימים של חום, אבק וסבל פיסי. שמש ספטמבר צרבה אותנו בלא רחמים, ואנו משרכים דרכנו בשבילי המקום המשובשים, הזרועים גומות ואבנים מידרדרות. לא היה בכך משום רעה גדולה ביותר, אילו היינו לבושים ונעולים כראוי; אבל עד מהרה התחלנו מקנאים בערבים לבושי הסחבות, שהלכו יחפים, ולא שמו לבם לאבנים החדות. לגבי הערבי לא נועדו הנעלים אלא לצרכי הטקס שבתוך הבית; כשהוא צריך ללכת בדרך רחוקה הריהו חולץ אותן, מפשילן על שכמו ובוטח בכפות רגליו הנוקשות כקרן.

״למרבה הרוגז לא הכינו להם הקצינים התורכים, מתוך פאטאליסמוס זה המציין אותם, שום צידה. צרכי מזון צריכים היינו לקנות בצדי־הדרך בכספנו שלנו, שכבר מלכתחילה לא היה בו כדי צרכנו. הערבים היו במצב איום. רובם לא היתה בידם אפילו פרוטה אחת, וכשהתחיל הרעב מציק להם, התחילו בוזזים את הישובים הקטנים שבצדי הדרך. מהתחלה צנועה של ביזת עופות־בית עברו לביזה גדולה יותר, והקצינים לא מנעו אותם מכך. הם היו נכנסים לתוך הבתים, עולבים את הנשים ונוטלים מכל הבא ביד. פעם בפעם היינו רואים, כיצד הערבים תופסים סוס או חמור שרעה סמוך לדרך, ומעמיסים עליו שלל מרובה כל־כך, שהבהמה כמעט כרעה תחתיה. באותו זמן עצמו היו חבריהם עוצרים את בעליו