היתה זרה להם יותר מדי. הם היו מערבבים את השיטה החדשה בישנה וסופו של דבר היה, שלפעמים קרובות אי־אפשר היה למלאות את פקודותיהם. שבועות שלמים נתבזבזו כדי להכניס למוחותיהם של הערבים את שמות חלקיו השונים של הרובה וכיצד צריך לנקות אותו — אף־על־פי שיש להודות, שאחר ששלטו בידיעות הטכניות הללו נעשו קלעים מעולים. פעולתם היתה עלולה להיות חשובה יותר אילו היו מתאמנים יותר בקליעה למטרה. אבל כבר בראשית האמונים הרגשנו במחסור של נשק. מחסור זה ניסו המדריכים למלאות בהקפדה יתירה. שוט־העור הרך, הגמיש והדוקרני, הנמצא תמיד בידי הקצין התורכי, לא ידע שביתה מעולם. ואין לתמוה על כך, כיון שהערבי מכבד רק את הכוח הברוטאלי. הוא עצמו נוהג כך בכל קרבן הנופל בידו. והוא מצפה למנהג זה גם בו עצמו מצד הגבוהים ממנו.

״הידיעה על הכרזת־המלחמה מצד תורכיה — עוררה בגדודם של בני זכרון־יעקב המולה נוראה. הערבים השמיעו כמה הערות מרות נגד גרמניה. ״מפני מה לא סייעו לנו במלחמה נגד האיטלקים בזמן ההתנפלות על טריפולי?״ היו אומרים. ״עכשיו כשהיא נמצאת במצב קשה, היא מושכת אותנו לתוך מלחמה״. אבל דעותיהם נשתנו עד מהרה. קודם כל, נודע, שתורכיה נלחמת ברוסיה, ורוסיה נחשבה להשונא הגדול בהא הידיעה. גם הידיעות בדבר נצחונותיהם של הגרמנים השפיעו עליהם השפעה מרובה. הם התחילו מתפארים ומתרברבים; והחזון של שוד האירופים, יהודים ונוצרים, הכריעם להאמין, שמשטר רצוי מאד הולך וקם. בוקר אחד קראו לכל החיילים היהודים והנוצרים והודיעו להם, שעליהם לשרת ב״פלוגת העבודה״. תכליתה של פעולה זו היתה, בפשטות, להחניף לתושבים המושלמים ולקנות את לבם ולהעמיד באותו הזמן את היהודים ואת הנוצרים שהתיחסו ברובם באהדה למעצמות זרות, במצב, שבו יהיו פחות מסוכנים עד כמה שאפשר, נשקם פורק מעליהם; את מדיהם לקחו, והפכום ל״גנגסטרים״, שנידונו לעבודת־פרך. החיילים הטובים ביותר בכל המחנה הובלו לעבודה במריצות ובאתים על־ידי ערבים מזוינים ברובים, שאגב, היו מלגלגים עליהם. תכליתה של עבודה זו היתה לסלול דרך בין צפת וטבריה — חוליה בדרך־המלך הצבאית מדמשק לחוף־הים, שהיתה מיועדת לשמש את תנועת־הצבא לשעה שמסילת־הברזל תקולקל. לדרך זו לא היתה אף־על־פי־כן כל חשיבות תכסיסית תכופה בשביל ההתקפה על סואץ.

״מחמש בבוקר עד שבע בערב עבדנו קשה, עבודת־פרך. ניתנה לנו שעה אחת של מנוחה בצהרים. כל עוד היה בידנו כסף, אפשר היה לנו לקבל מן הנוגשים שלנו הנחות כל שהן; אבל הכסף אזל עד מהרה ולא נשאר לנו אלא לסבול. המריצות שהשתמשנו בהן היו רכושה של חברה צרפתית, שקבלה עליה לפני המלחמה לסלול כביש לבירות. שמן למשוח בו את גלגלי המריצות לא ניתן לנו,