ומענים את הנפש ואת הגוף. יחס זה של השלטון לישובנו, מרמז ברורות על הרס גדול, על בטול חלומנו לגבי עתידנו, מעורר את חמתנו, ויש אשר נרגיש עצמנו כשרויים בתוך שורות אויב. — — המחנה עדיין לא מסודר. גם כאן מסתדרים בכנסיה. זו צרה מהכיל את כולנו. בחדרים צפיפות איומה. ישנים צמודים אחד בשני. אותנו השכינו עם ערבים בחדר צר וארוך, שוכבים שתי שורות לאורך החדר הצר, ורגלינו מתנגשות. כל הלילה בועטים זה בזה, ומוכרחים לשכב ישר, אין אתה יכול להזיז יד, פן תחבק את שכנך השוכב לצדך, והוא מתעורר ומגמגם או מקיץ, גוער ומקלל. כעשרים איש אנו ישנים בחדרנו זה. רוצים אנו לדבר אל האופיצרים שלנו, לבאר ולהסביר להם את דבר הדוחק והצפיפות, כדי לבקש מקום אחר, או שלפחות יפרידו אותנו מן הערבים, או לפחות מאותם השורצים כנים, אבל האופיצרים עסוקים מאד, ואין אפשרות לדבר אליהם. עכשיו נחלנו מפלה מבישה: שכנינו הנחילו לנו כנים גדולות, ממש ״צפרים״. עד שהיינו כמותם: יוצאים אל האויר, אל מול קרני השמש המחממות, פושטים את הכתונת ופורשים אותה על ברכינו, ומלקטים מן הציד הרב כנים שמנות ובריאות, כמותן לא ראינו מעודנו... עושים זאת ומתלוצצים, מפצחים אחת אחרי אחת בין צפרני אצבעותינו, שכוסו שומן לבן. אבל עד ארגיעה. בא הלילה ושוב אנו מגרדים בגופנו, ואך יהיה מזג אויר חמים ונוח, אנו חוזרים לערוך בכנים טבח. אין מפלט. גם אנחנו במלקטים״...

״— — הרופא התקרב אלינו וקרבנו אליו, התנהג אתנו לא כאופיצר אלא כאח ממש. הוא הרגיש את עצמו בחברתנו בטוב, כך אמר לנו. מרבה לשוחח אתנו שעות ארוכות, ומפיו נודע לנו על אודות פקודה, האומרת להעביר את היהודים והנוצרים אל פלוגת העבודה (עמליה). אותנו אין מעבירים. האופיצרים הודיעו שאנו נאמנים ומסורים מאד ואנו משמשים בסהר האדום. — — האופיצרים לא חפצו כנראה לותר על ״צנור היין״ וזכינו בחופשה. בימי שהותנו בבית אנו נמלאים חרון וכעס. צורתנו החיצונית אינה מתאימה עם רחשי לבותינו. אין בית שאין נאנחים בו. לוקחים הכל, ומי שאינו נותן ונכנע — לוקה קשה. יד התורכים בכל: בתבואה, בבגדים, במרבדים, יצועים, מטות, מזרנים, בבני אדם שנתבעים לצבא באונס. ושוב גוזלים בהמות־עבודה. צעירים נמלטים עם הבהמות, נחבאים בעבי יער ונושאים סבלם בשתיקה, עד אשר יצאו החיילים מן המושבה. גם בלכתם בשדה אחרי המחרשה עיניהם מביטות בפחד על סביבותיהם, פן יופיע חיל, ובכיס אין מעות־שוחד... להשאר במושבה ולהסתכל בכל הנעשה בה, פרוש הדבר להתפקע מכעס. אנו נמלטים למחנה אך מה תועלת בכך, אם גם במחנה לבנו הומה למתהווה ולנעשה במושבתנו. — — פג החלום להיות חיילים נאמנים לדגל התורכי. אנו שואפים להשאר בנים נאמנים למולדתנו, אך לא תחת יד השלטון התורכי. אנו רוקמים, מהרהרים על פעולות עזרה כדי להאיץ את הגאולה, כל איש מאתנו נכון לסכן הכל, ובלבד״...