אמת היא: נשק במושבה נמצא, נשק לרוב, בשביל כל היודע לתפוס נשק. אבל לא חבר הועד ולא ראש הנוער יאותו להוציאו אליהם.

כולם נחבשו בבית אסורים, ולמחרת, בעצם יום השבת, הוליכום ברגל לחדרה, מרכז למפקדת הצבא. הולכים־צועדים כולם בחום היום, תחת קרני שמש לוהטת. גופם יורד זיעה, אך אי אפשר להוציא מטפחת מן הכיס: ידיהם כפותות לאחוריהם. אלכסנדר אהרנסון לא לעצמו הוא דואג — צעיר ובריא הוא, אבל לבו כואב על חברי הועד, שלא לפי גילם מהלך זה ברגל. והנה עגלת־קרון ליד מצודת שוני. מחשבה באה בלבו: שמא יתרצו אנשי הצבא וירחמו על הזקנים, וירשום לעשות דרכם בעגלה. הוא לא נמנע מהביע מחשבתו לזקנים.

— ״אלהים יסלח לכם — אמר אליהם — פקוח נפש דוחה שבת... והן אתם כורעים מאפס כח, כל עוד נשמה באפכם״.

— ״לא, בני — השיב אלתר ליטנר — חלילה לנו מחלל את השבת. עוד כוחנו רב עמנו ללכת ברגל עד חדרה״...

והם הלכו ברגל. ומפני האיומים בחדרה לא נרתעו, ואת מקום הנשק לא גלו.

*

הארץ משוועת תחת עול הטורקי הנוגש, שהוכיח לעין כל את כל שפלות־ידיו, את כל עניותו המנולת. החיילים רעבים וקרועי בגדים, שולחים ידם בביזה. הארץ והמושבות נעשו הפקר. כל חייל טורקי פוחח, זב ומטמא במגע, מאיים בשוט וברובה.

ועד המושבה בזכרון־יעקב נעשה מטרה לחציו של השלטון. ועל מי האחריות בראש כולם — על המוכתר, הוא חייב להיות להם כלי שרת, שכן פקיד הוא. והאיש הממלא תפקיד זה בימים ההם הוא

ישראל יהודה נידרמן . צריכים השלטונות שלחן, כסאות, ניר, דיו, עטים — פוקדים על המוכתר או על ועד המושבה להמציא כל אלה בחצי שעה... צריכים הם חטה, מאות קנטרים, צריכים הם עגלות להוביל את החטה לטחינה — הועד, המושבה, חיבים לספק הכל. ואם לא דייקו כחוט השערה, אוי להם לאנשי הועד, שכל ש׳אויש וקצין עלול להניף עליהם את שוטו או לבעוט בבטנם.

חיילים וקצינים והמודיר בראשם, עברו מחצר לחצר וחפשו תבואה. וכל אשר נמצא במחסן הוחרם ונגזל ע״י שלטונות הצבא. ואין פוצה פה לקבול או להתלונן, כי שומע לא יהיה לו.

מעשה, וחבר הועד בנימין בלומנפלד יצא למלא פקודה דחופה, להעמיד עגלות כדי להוביל חטה לטחינה. השעה שעת צהריים ועגלות האכרים כולן בשדה. עודנו מבקש כה וכה — ולקראתו בא קצין, קוצף ומנבל פיו, רוקע ברגליו וצועק: ״היכן העגלות? העגלות היכן הן? — ומיד בעיטת רגל בבטן -״ זאת לך, כלב״!...