מעשה, יום אחד עבר בקרבת פרדס נזלה מחנה חיילים טורקים. אחד החיילים התגנב אל הפרדס וגנב תפוחים מן העצים. הרגיש בו אחד השומרים, הצעיר התימני

דוד יוסף צאירי , ופרץ אליו לתפשו. החיל ירה מרובהו בשומר ופגע בבטנו ופצעו קשה. ימים רבים התהפך הפצוע על משכבו, מפרפר בין חיים ומות. מעשה נסים, נרפא וחזר לעבודתו בנזלה.

אין דין ואין דיין.

המחסור נתן אותותיו מהרה. הרבה חליים רעים פרצו במושבה. הסוכר אזל מן השוק. האנשים חיו נפשם ממעט השמן שעצרו מן הזיתים ומשארית הלחם והקמח שהעלימו מעיני השלטונות. והמושבה מלאה חיילים. הבנינים הצבוריים נתפשו. בנין האדמיניסטרציה נהפך לבית חולים לצבא הנגוע בנגעים רעים. גם ביתם היפה של לנגה נתפש על ידי קצינים טורקים וגרמנים, מאחר שבעלי הבית, כנתינים בריטיים, מהרו לעזוב את הארץ.

על נתיני מדינות אויב נגזר לעזוב את הארץ. נתיני מדינות ניטרליות ניתנה להם הברירה לצאת מן הארץ או להתעתמן. רבים, שבקשו לפטור עצמם מגזירת הגלות, התעתמנו — מן הפחת אל הפח: מעכשיו, אם אינם בני גיוס, מצווים הם לתרום את תרומתם לממלכה, ואין קץ למסים ולארנוניות. ולאות ״נאמנות״ גזרה הממשלה על כל נתיניה לחבוש תרבושים. לא היו ימים מועטים ועל כל ראש אדם במושבה, מגדול ועד קטן, התנוסס תרבוש אדום, ומעל כפתו משתלשלת פאה לנוי.

והגדילה טורקיה לעשות. לאחר שהיתה בת־ברית לגרמניה הוכרזה ה״פתואה״, הקוראת את ״המאמינים״ ל״ג׳יהד״: מלחמת מצוה בכופרים, זולתי הגרמנים כמובן. וכמו אלכסנדר אהרנסון, וכידיד נפשו המקורב אבשלום פיינברג, הוסיפו רבים מן הצעירים לשלם ״בדל״ — כופר נפש, ששחרר אותם מן הצבא. עתה ראו כולם עין בעין: לא מלחמתם המלחמה הזאת. מקומם בראש וראשונה — במושבתם. אין טוב להם כי אם לשבת איש בביתו, יחיל ודומם, צופים פני העתידות.

מי פלל בימים ההם, כי לזכרון־יעקב הקטנה נועד תפקיד רב וגדול, הרת עולם, בימים ההולכים וקרבים.

*

עוד כל האזנים נטויות בחרדה אל סתר־רעם, ופורענות גדולה נתרגשה על הארץ. שנה לאחר פרוץ המלחמה עלה הארבה, וכסה גם הילק את פני האדמה והשחית כל אשר מצא בדרכו, את הכרמים ואת הפרדסים, את תבואת השדה ואת הגדיש בגורן. כליון חרוץ נשקף לעמל שנים.

קשה היתה לזכרון־יעקב המלחמה בארבה. כל אנשי המושבה, מנער ועד זקן, יצאו לשדות ולכרמים, גם ילדי בית־הספר בטלו מתורה. אף ערביי הכפרים נוטלים חלקם במלחמה, אם כי לא מתוך התלהבות יתרה. רבים משתמטים, כמדת