ימים ארכה ההיאבקות. בלילה שררה דממת מות; רצוצים מעיפות, נואשים ממאמצי שוא היו האנשים. והיו הקולות מתלחשים, צרודים, ובלאט, כבחדרו של חולה. פני הנערות היו משולהבים, ידיהן מחוצות, כמי שעמד שבועות ושבועות בשמש, תחת כפת השמים ונאבק. והבחורים היו קודרים נלאים. כל העיניים נוגות, לוהטות. והפנים — פני אדם במגפה.

״והן היו בתוכנו אנשים אשר הרהרו: מסכנים! כל הטורח הזה, כל המאמצים הללו, הלא אין הם כי אם מעין מאמציו של הילד המנפח את לחייו הקטנות ומעייף את ריאתו הרפה בבקשו לנשוב ברוח פיו נגד הסופה״... לשוא כל עמלכם!

״קרקע אבות יקרה... בלבם של אלה, אשר ראוה בימי ההיאבקות הנואשים, גדלה והלכה אהבתם לה, ובטוחים הם עתה (אם חלילה הטילו תחילה ספק בכך!) שהיא קיימת ועומדת, ראויה לחיים וחיה תחיה.

״והמחזות המכאיבים של אותם ימים נוגים קמים ועומדים שוב לנגד עיני, כתמונות חזון. רחוק, אך כה בהיר וכה מעציב:

״שמש יוני שוקעת בהאדימה את הים, בהסמיקה את הגבעה ובשלחה אל צוריה האפורים זהרורי פלדה, ואל עלי העצים — אורות מאדימים. ועל הערמה הירוקה של הארבה יתלקחו לרגעים ויכסוה בבואות סמוקות, בדומה לכתמי דם שנקפא! דם הוא, צבא הארבה, מתעתד לפרוש למנוחת הלילה לאחר ״העמל״ הרב, רק הישיש

*

), הוא לבדו, אינו רוצה לילך מזה; הוא צופה, בעקשנות, אל ״המלאכה״ שנעשתה. העלם, בנו, אומר למשכו, לקחתו מזה. אך מה הם יכולים להבין הצעירים בתוגות הללו?! אהה, כי כן! הארבה החיש את ״העבודה״ ממנו! שלושים ושתים שנות עמל ומאמצי ענקים. מלחמה בצור, מלחמה בסלעי אדמת בור, מלחמה זו, היחידה אשר אצילות אנוש אמיתית תדגול בה — היתה מלחמתו שלו אשר בה היטיב לעשות ולהצטין ואשר בהלחמו לה זכה בשערות השיבה שלו. — אהה, צדקת הגורל! הוא יודע כל סלע, כי אלף פעמים ואחת הניעו וטלטל אותו, בהעלותו על שחין אבניו נוי של חיים. כל עץ הוא יודע, כל עץ הוא מכיר. הוא אוהב את עציו! הוא מכיר להם טובה, על אשר בקשו את טפולו ואת אהבתו. אהה, מה לאטם יצמחו וינבטו אותות החיים הגדולים מתוך האדמות, אשר דורות על דורות היו יעודות למות. איזו אימה ואיזה יסורים, איזה מדורי גיהנום היו מנת חלקם של אלה, אשר בקשו להפוך אדמה צחיחה זה אלפי שנים לגני עדן! אכן, הוא עשה את הפלא הזה, הוא יצר את המציאות הממשית של האמונה ושל התקוה, ולא היה סבור, כי יקר מדי היה המחיר אשר שילם — שלושים ושתים שנים של עבודת־אדמה. עכשיו הוא צופה אל עצי־הזיתים העירומים, אל הגפנים

*

) אפרים פישל אהרנסון.