הפעם לקחתו. וכך תעו ובפחדם פן תחת הדרך מצרימה יתעו וישובו כלעומת שבאו, החליטו לחכות עד אור הבוקר. ואז באה להקת בידואים, והקרב התחיל ביניהם. אבשלום נפצע קשה בתחילת היריות וביקש מאת יוסף שימלט נפשו, כי בין כך ובין כך לא יוכל לעזור לו ולמה ימות גם הוא. מליו האחרונות של אבשלום היו: תאמר לאהרן...״ — ולא יסף.

״יוסף נמלט תחת מטר כדורים. נזדמנה פטרולה אנגלית והבריחה את הבידואים, ואת יוסף אספו, מתעלף ומתבוסס בדמו השותת משלשה פצעים. העבירו אותו לפורט סעיד. הודיעו לאהרן. עשרה ימים היה בוער בחום, וחששו לחייו. אבל הוא נרפא.

״ואז ספר לו אהרן, כמה זמן יקר אבד בלונדון, עד אשר הצליח לרכוש מעט מאמונם של האנגלים, וסיפר לו כיצד הגיע סוף סוף למצרים. ושם צריך היה להתחיל שוב מחדש. ולבסוף נתנו לו אניה, וב-20 לחודש ינואר יצא לעתלית... אבל הים היה זועף מאד, ואי־אפשר היה להתקרב לחוף.

״ב-20 לחודש ינואר 1917, באותו יום שבת, אשר בו מת אבשלום במדבר בקרבת שיך זוביד סמוך לודי אל עריש!

״לבה הגיד לה לשרה, כי את אבשלום לא תראה עוד לעולם, ובכל זאת זעזעה בשורת מותו את נשמתה ותשבר את לבה.

״ולא נשאר לה כי אם לחיות כדי להמשיך את עבודתו ולהגשים את רעיונו״.

עכשיו נמצא אהרן במצרים, אלכסנדר ורבקה באמריקה. ושרה מעמיסה על שכמה את כל נטל העבודה. היא פוקדת את עוזריה, אנשים נאמנים, אשר כל קרבן לא ייקר בעיניהם. מלבד אבשלום פיינברג עזרו עמה אחיה צבי אהרנסון, ראובן שוורץ, מנשה ברונשטין, דוד סוקולוביץ, יוסף לישנסקי, ולאחר זמן גם יצחק הלפרין. היא מרכזת את הידיעות ומעבירה אותן לאניה העוגנת בחופי עתלית מפעם לפעם.

בקוצר־רוח מחכה שרה לגואלים, והיא עושה כל אשר תמצא ידה כדי להחיש את בואם. מצפון לדרום, ממערב למזרח, לכל ארכה של הארץ, נטלטלה שרה לרגל עבודתה. יומם ולילה היא עושה את עבודת ״נילי״, לא תיעף ולא תיגע ולא תרתע מפני כל מכשול. כשהקשרים עם האנגלים נעשו קבועים ותדירים יותר, התחילה להתמחות בשאלות צבאיות ונתגלה לפניה ערך דברים אשר היו נסתרים ממנה. קרת־רוח ובדעה צלולה עבדה בקדחתנות, מתוך דחיפה שאינה פוסקת. כל מי שראתה בו כח לספק ידיעות שיש בהן ענין, היתה כובשת אותו לרעיון ״נילי״. שמעה כי הד״ר נ. הוא רופא צבאי בעפולה, היא נפגשת עמו ומקרבת אותו לעבודה. כאשר הוא מתחלחל ואומר לה: ״הלא אני מחייב את ראשי בעשותי דבר כזה״ — שרה נועצת בו מבט רך ולוהט ועונה: ״כן.. אבל,