התחשוב כי ראשי אני איננו רכוב על כתפי, ממש כמו ראשך? וכלום אתה, הגבר, לא תוכל לסכנו, אם אני יכולה לעשות זאת?!״ — והוא היה לחבר נילי ומסר לשרה ידיעות חשובות ורבות־ערך. כמו כן היא מבינה, כי מהנדס ידוע, אשר עבד אז בצבא, יוכל לספק ידיעות חשובות, וגם הוא נכנס חבר ל״נילי״. ואשתו סכנה את נפשה פעמים מספר בנסיעות לדמשק כדי להביא משם ידיעות.

עתלית היתה מרכז הפעולה, אך בין זכרון־יעקב ועתלית קשר קים וקבוע. בנסיעותיה מלוה את שרה

יוסף לישנסקי

ועוזר על ידה. בתחנה בעתלית נמצאים חבריה

מנשה ברונשטיין ,

ראובן שוורץ ,

בלינקוב ,

זלדין ,

ויצחק הלפרין . בזכרון־יעקב עוזרים לשרה

אביה

ואחיה

צבי . בחזית —

נעמן בלקינד

ובראשון־לציון —

אבשלום פין .

לאחר שהקשר נעשה בטוח פצר אהרן בשרה לבוא מצרימה, אבל היא אינה נעתרת לבקשה עד אשר יבטיחנה בשבועה, כי יניחנה לחזור לעתלית: שאם לא כן — לא תבוא. סוף סוף מסכים אהרן לתנאי ושרה בלוית יוסף לישנסקי יוצאים מצרימה ביום 15 באפריל 1917. בשהותם במצרים מתאמן לישנסקי, תחת יד קצינים מומחים, להשתמש בחמרים מפוצצים, כדי לנסות לפוצץ את ג׳סר־אל מוג׳מע לעת מועד. גם שרה מוסיפה ללמוד את הנחוץ, כדי לשרת ביתר עוז את הרעיון היקר לה.

לשוא מבקש אהרן משרה שתשב במצרים. לא ולא! יאמרו: ״עכשיו שגברה הסכנה — ברחה ומלטה את נפשה״.

פרץ פסקל

מספר על בקורי שרה אהרנסון במצרים:

.״..שרה בקרה את קהירה פעמים אחדות. בבקורה האחרון נראה לנו המצב מסוכן כל כך, שהחלטנו, אהרן ואנכי, לבלי להרשות לה לשוב לארץ־ישראל. חברינו בארץ־ישראל לא נזהרו ועקבותיהם נודעו לממשלה התורכית. ראינו מראש כי תבוא עליהם שואה, וחשבנו כי הגיעה השעה להפסיק לפחות לזמן מה את עבודת הריגול.

״ערב אחד נזדמנתי במלון קונטיננטל עם אהרן ושרה. נגש אלינו קצין ושמו אד. נוכחותי לא מצאה חן בעיניו, כנראה, אך אהרון אמר לו:

״— אדון אד. יוכל לדבר במעמדו של פסקל, הוא משלנו ואין לנו סודות בפניו.

״פתח אד. בצרפתית ואמר:

״— גברתי – פנה לשרה בדבריו — שולחי, הפקידים העליונים, מביאים בזה את רגשי תודתם לה על השרות ששרתה את אנגליה. ואולם דוקא מפני זה מוצאים הם לנחוץ להזהיר את גברתי וליעץ לה שלא לשוב ארצה־ישראל. מצרים פתוחה לפניה. תוכל לשבת כאן כאות נפשה. מה שעשתה עד כה מספיק לנו לגמרי״.