״שרה ענתה:

״— אמור למפקדיך, כי מכירה אני להם טובה רבה על רגשותיהם, ואולם מטרתי האחת להציל את אחי ואחיותי העברים בארץ־ישראל. מבלעדי עברים אלה איככה הייתי באה אליכם? על אף הסכנות החלטתי לשוב, ואם נעשו שגיאות ונתגלו סודות, הרי אני האחראית להם ודמי על ראשי יחול, ולא על אחרים... אם מכירים אתם לי טובה המציאו לי אמצעים לחזור, אם לא תמציאום לי אבקש בעצמי, ואם למרות כל אלה לא יעלה בידי למצאם — אשלח יד בנפשי״.

״רעד עבר בנו לשמע דבריה אלה. לעצור בעדה? להכריחה להשאר? ההיה כח בעולם שיכול לה אז?

״שרה חזרה. והנפלא בדבר הוא שהיתה לה האפשרות, לאחר שמלאה גם הפעם משלחתה, להמלט על נפשה. אחדים מהקבוצה השתמשו באפשרות זו על פי בקשתה ופקודתה. שרה לא אבתה לעשות כך:

״— פה אשב וכאן אמות. את עמי לא אשכח עד רגעי האחרונים. — כה היו דבריה״.

שני חדשים נטלטלה שרה באניות בין מצרים, עתלית, וקפריסין, כי זעף הים וסער ואי אפשר היה לעלות על החוף. ורק ביוני 1917, מגיעים שרה ויוסף בשלום לתחנה בעתלית ומגבירים את העבודה. שרה עוברת שוב את הארץ לארכה ולרחבה, בימי שרב, באבק מחניק, בתנאים נוראים, היא אינה יודעת מנוחה. מן ההכרח להחיש את כניסת האנגלים לארץ!

*

ראשי הישוב התחילו להתמרמר על עבודת ״נילי״. מכל צד ממררים את חייה של שרה. ועד המושבה זכרון־יעקב קורא לשרה ומדבר אתה קשות, אף מאיימים עליה, אם לא תפסיק את העבודה. היא עונה להם בקור־רוח, כי לא תוכל לתת להם תשובה לפני ארבעים יום. וכי בינתים יתייעצו עם מר

דיזנגוף , אשר גם הוא יודע על עבודתה ואין הוא מסרב לקבל מידה את הזהב, שהיא מעבירה לו, סיוע למהגרים.

נגזרה גזרת גירוש על יהודי יפו ותל־אביב ומאות משפחות הוכרחו לעזוב את בתיהן ולנדוד בדרכים אל מושבות השומרון והגליל. בתל־אביב נוסד ״ועד עזרה״ ובראשו דיזנגוף ובצלאל יפה, שקבלו בעזרת ״נילי״, אשר הזעיקו את עזרת יהדות אמריקה, שקיקי מטבעות זהב. חברי ״נילי״ העבירום בלילות מתוך סכנת נפשות גמורה מן האניה בחוף עתלית, ומכאן לידיהם של העסקנים. עזרה זו החיתה את נפשות המהגרים, שהיו צפויים לרעב ולחדלון. בהרבה מושבות נוסדו ועדי עזרה. גם בזכרון־יעקב נוסד ועד. הרבה עגלות אכרים נשלחו להביא את המהגרים, והללו תפשו את כל הדירות הפנויות במושבה. וכשלא הספיקו