״ועכשיו... עכשיו — כפי שאמר לאנגלים באלכסנדריה: אתם, תנו לנו קשר אניות... את השאר ואת הכל ניתן אנחנו״... את השאר ואת הכל, אבשלום... לא שקרת!

״עייפות משתפכת בעצמותיו. היצא ממנו כבר כל דמו? — עיניו נפלאות עתה, מרץ וכח ויגון ואהבה זורמים בהן גם יחד. הדם הולך — אך עיניו אינן מתות, אינן יכולות למות. הוא נושא אותן אל האופק. נשיבת פיו של המות קרובה. הנצח כבר פתח לו את זרועותיו. יד רכה, עיניים בהירות מרבינות עצמן אליו. דמעתו הראשונה תעלה עכשיו, אל חורי עיניו. ״את היא? — אל תבכי, אל תבכי, ילדה! מאושר אני... הן אמרתי לך תמיד: המת בגבורה מפסיד את החיים — אך זוכה הוא בנצח...״

״והוא רואה את כולם, את בית חדרה ובית זכרון, את בית ״נילי״ ובית ישראל... ״שלום, אהובים!״ — מדובבות שפתיו. ומבטו חודר אל הנסתר, קורע מסכי עתיד ולוחש: ״אלוה, סלח לעמי... אין הוא יודע מה הוא עושה...״

״גל רוח גולש מן המרום ונושא בחיקו גרגרי חול, אלה עוצמים את עיני אבשלום. תם ונשלם״.

*

במוצאי סוכות הקיפו הטורקים את זכרון־יעקב. באחד מבתי האכרים, בבית שכטר, והוא לא רחוק מבית אהרנסון, היתה שמחת חתונה. צעירות וצעירים רקדו ושמחו עד שעת חצות, והנה בא אחד והודיע כי חיילים טורקים הקיפו את המושבה, ואין יכולת לצאת ולבוא. ״זכרון־יעקב סגורה ומסוגרת״. נשבתה השמחה. הצעירות והצעירים מתפזרים. מודיעים את הדבר לשרה, העומדת בפתח הבית, שקטה ושלוה. היא כבר יודעת כי יבואו ולמה יבואו. ״ומה יש בכך — אומרת היא אל הצעירות והצעירים — למה תפחדו״?

השכם בבקר התחילו החפושים — והתחילו הענויים. המנצחים על המלאכה קצין אחד בשם

עוסמאן

וקימקאם בשם

חמאד ביק . הם קבעו לעצמם מקום במלון הרשקוביץ. לכאן נשאו והביאו מזודות גדושות ספרים וכתבים מכתבי אהרן אהרנסון. המוכתר נידרמן הביא כמה בקבוקים קוניאק. עוסמאן יושב על המזודות ועל הכתבים, בודק אותם וגומא קוניאק כוס אחרי כוס.

אותה שעה נמצא הזקן אפרים פישל אהרנסון באחד מחדרי בית לנגה, וידיהם הטמאות של הטבחים מענים אותו ענויים נוראים. דורשים ממנו לדבר ולספר. מאיימים עליו. קושרים מטפחת על עיניו. יורים מאקדוח ליד פניו. מצליפים בשוטים על כפות רגליו. נותנים תחת זרועותיו אבנים מלובנות. גופו חתום כלו בלשונות הצליפות, מלובן וכואב. והוא, רק תשובה אחת בפיו: ״שמע ישראל״...

בבית אחר, גם הוא בקצה רחובה של המושבה, מענים את שרה. אם בבית