שהם שניהם ילכו לעבר אחד ואני לעבר אחר. כעבור כמה רגעי הליכה ראיתי חיילים יורדים מן המושבה והולכים לקראתי. נדבקתי לגזע עץ כאלו הייתי חלק ממנו. החיילים עברו כמלוא השגת יד ממני וצעדו בפסיעות גסות. השתמשתי בשאון שהקימו והמשכתי ללכת במהירות. הם יורדים למטה ואני עולה למעלה, וקול פסיעותי מתערב בקול פֿסיעותיהם. הצלחתי להגיע לגדר חצר ביתי, ולפתע נשמעו קולות בתורכית קוראים: ״קימדער־בוא״ (מי שם?). ראיתי את עצמי בכל רע, מאחר שהמשמר הרגיש בי. הוספתי להתקדם בזחילה על גחוני. החיילים ירו כמה יריות. ואני, רק התקרבתי בזחילה אל הגדר, קפצתי לתוך החצר. מן החצר רצתי לרחוב בהחזיקי את צרור המכתבים בידי, מוכן להשליכם לתוך אחת החצרות, אם הם עדיין רודפים אחרי. כשהכרתי לדעת כי אין רודפים עוד התחלתי לחלק את המכתבים, וכאן מצאתי לי שכר מלא על הסתכנותי. אין לתאר בדברים את שמחת בני המשפחות בקבלם את המכתבים״.

להלן מוסיף דוידסקו לספר:

״ — — חל אסור מוחלט על היציאה מן המושבה וגם הכניסה הותרה רק ברשיון מאת הרשות הטורקית. ביחוד הקפידה הפקודה על העברת תבואה מן השטח הצפוני לשטח הדרומי של הארץ.

״למרות האסור המוחלט מצאתי דרך אל המודיר אחמד בק, והוא התיר לי להעביר תבואה באמרו: — ״סע, כל זמן שלא תפגוש חיילים לא איכפת לי הדבר, אני ואנשי אתך בסדר״. כמובן שה״בקשיש״ המפורסם מלא גם כאן את תפקידו כראוי, כל פעם שנסעתי בדרכים בין מושבתי זכרון־יעקב לבין פתח־תקוה הייתי זקוק לתרופה זו ששמה – ״בקשיש״, ויש לציין שהועילה תמיד.

״הסתכנות זו של הובלת תבואה מהצפון דרומה לא היתה כדאית מבחינת חשבונות של הכנסה והוצאה. אך היא היתה כדאית וכדאית, כיון שבתוך העגלה הטעונה בר, טמון היה סוד הקשר שבין הצפון והדרום, בין חלק אחד של הישוב העברי לבין משנהו. פעמים אין מספר שמשה עגלה זו להעברת זהב, לירות תורכיות בזהב, מהדרום לצפון, להצלת הישוב העברי על פליטי החרב מהדרום שנמצאו בעוני וחוסר כל, ומצבם הכריח אותם לדאוג לא לאוכל בלבד, אלא גם למקור של זהב כדי להמתיק את גזרות שלטון הרשע. באחת מנסיעותי אלו המרובות ניתן לי שק זהב, שהיה הכרח להמציאו לידי ד״ר יפה. בהגיעי לטול־כרם נעצרתי על ידי משמר תורכי שחפש ״פררים״ (חיילים בורחים). בעגלתי נסעו עוד שני תימנים, האחד מהם זקן והשני נער. החיילים שהכירו אותי יפה מנסיעותי הקודמות, ושלא אחת נהנו מהבקשיש, לא רצו להחמיץ שעת כושר זו ולתת לעבור בלי לקבל דמי ״לא יחרץ״. בהכירם אותי ובידעם שאם לא הפעם הרי בפעם אחרת יקבלו את המגיע להם, עזבו אותי ולקחו את שני התימנים באמרם שיש להביאם לקצין ולחקרם לשם מה הם תרים את הארץ, האם אין בזה