שרה כותבת מכתבה האחרון

לדוד שטרנברג . ברגעים האחרונים היא דואגת למשפחות האסירים ופוקדת על אודותם... היא שומעת מפי המודיר, בדברו עם המפקד הטורקי, שלשה שמות של יהודים, שמסרו אותה ואת חבריה... והיא מוסיפה במכתבה: ״יפה, יבושם להם! אני שאפתי להיטיב לעמי. אני עשיתי את שלי, הם עשו את שלהם״.

מוליכים את שרה מכלאה אל בית אביה, לרחוץ בשרה ולהחליף שמלתה בטרם יסיעוה לנצרת... שרה עוברת ברחוב, צועדת בראש מורם, כולה אומרת זוהר.

מודיר

קיסריה,

אחמד בק , שהלך עמה בלוית כמה חיילים, מספר: ״ראיתי את שרה בלכתה והיתה בעיני כבת מלכים. ראיתיה והוד מלכות חופף עליה. אז האמנתי באמונה שלמה במלכות ישראל״.

ובהכנסה לחצר אביה עמדה רגעים מעטים על מפתן השער והסתכלה ברחוב, מלמעלה למטה, כנפרדת ממנו. אחרי כן נכנסה לחדר, חפשה בארון בגדיה, ואף כי השגיחו עליה בשבע עינים הצליחה להוציא את אקדוחה הקטן... ובחדר האמבטי ירתה לתוך פיה.

ברגעים האחרונים כותבת שרה את מכתבי הפרידה:

ממכתבה האחרון לחבריה:

״— — אם יניחו התורכים את פועלי התחנה חפשים לנפשם, השתדל, כי הם ימשיכו את העבודה. אמור לאחי, כי ינקמו את נקמת דמי. אין רחמים לנבלים אלה. הם לא ידעו רחם גם אותי. אין בי עוד כח לשאת את כל היסורים, שהם גורמים לי. אני בוחרת במות מלתת את נפשי טרף בידיהם המסואבות, הם רוצים לשלחני לדמשק, שם ודאי יתלוני. לאשרי יש בידי אקדוח קטן. איני רוצה, שהם יתעללו בגופי, ביחוד נורא צערי בשעה שאני רואה, איך הם מכים את אבי. אבל לחנם הם מנסים אותנו בכל אכזריותם. אנחנו לא נגלה מאום. זכרו, כי אנחנו מתנו כאנשי לבב, ומאום לא גלינו. אין דבר! אנחנו הקרבנו את עצמנו, אבל הצלנו את חיי אחינו, וקראנו דרור לארצנו. אל תבואו בחשבון עם המנוולים וההולכים רכיל. רק רצון אחד יש לי: להיטיב לעמי. תיכף לכשילכו החיילים. השתדל להמלט לבין ההרים, מצא את פלוני ואמור לו: הרוג את עצמך, רק אל תכנע. זהו הכל... יותר איני יכולה לכתוב״...

״— — אם הממשלה תעזוב את פועלי התחנה חפשים, ראה שימשיכו את העבודה בתחנה, ויקבלו שלשים פרנק לחדש. אם תאסור הממשלה עליהם לעבוד בתחנה, תן להם לכל פועל חמשים פרנק ״אואנס״ וילכו לבקש עבודה.

״— — ראיתי כשהמודיר מסר לקומנדאנט שלשה שמות א. פ. מ. אלה ספרו להם על עבודתנו. הם פשוט הסגירו אותנו, וכמובן שאנו כעת במצב נורא מאד, ואני עוד יותר מכולם, כי לקחתי עלי את כל האשמה.

״הוכיתי מכות רצח, עוניתי ענויים נוראים, אסרוני בכבלי ברזל, זכור וספר