את כל אשר נשאנו וסבלנו לאלה שיבואו אחרינו — אני אינני מאמינה שנחיה עוד אחרי שמסרו עלינו את הכל. —

״בטוחה אני שבקרוב ינצחו ידידינו, ואת אחי תראה, תספר להם את הכל ואמור להם: שרה הטילה עליכם לנקום את דמה – לא לרחם, כמו שלא רחמו עלינו.

״— — אין לי כבר כח לסבול, הענויים הם נוראים. טוב לי להמית את עצמי מאשר להתענות בידיהם המגואלות. צרותי נוראות עוד יותר מפני שאני רואה את אבא ביסוריו, אבל לא, לא נדבר! זכרו אתם, כגבורים הומתנו ולא הודינו — —

״באו, ואיני יכולה עוד לכתוב״.

שלשה ימים התענתה. במשך שלשת ימיה האחרונים, והיא סובלת מכאובים נוראים, לא בקשה חנינה לנפשה. רק אחת בקשה — כי יניחו לה למות, כי ירחמו על אביה החף מפשע, כי אין איש אחר אשם זולתה היא, היא רק היא. ליונס היידאר, האומר להוכיחה על המעשה שעשתה, היא משיבה בתוקף ובזעם: ״רצחתי את עצמי, בשביל שלא יוכלו כלבים כמוך וכקימקאם חיפה, להכריחני לגלות דברים״.

היא מטיחה דברים כלפי מעניה בשאט־נפש ומנבאה את תבוסת הטורקים ומבטיחה להם, כי

ד׳ אלוהים

ינקום את נקמת הארמנים.

היטיבה שרה לראות את הבאות, וידוע ידעה כי מותה יוסיף אומץ לחברי ״נילי״. בכל הענויים לא הצליחו הטורקים לגלות מפיהם מלה אחת.

ראובן שוורץ

עונה עד מות — ולא דבר. ולא דברו

אפרים פישל

האב ובנו

צבי אהרנסון , לא

גרביבקר , לא

מנשה ברונשטין , לא

יצחק הלפרין

ולא

ניסן רוטמן .

וכנעמן בלקינד כן גם יוסף לישנסקי

הלך אל עמוד התליה בדמשק ובפיו קריאה: ״יחיו האנגלים הגואלים!״.

ביום כ״ג תשרי

תרע״ח 1918

מתה שרה. והיא טרם מלאו לה עשרים ושבע שנים.

״וכשנסתם הגולל על גופה המעונה — מסיים יערי־פולסקין את חוברתו ״שרה גבורת ״נילי״ — התקדרו השמים בעננים, וגשם קל ירד. הגשם הראשון אחרי תום הקיץ, היורה. טפות־טפות ירדו ולסירוגים. העננים, השמים, היקום כולו, כמו זלגו דמעות על מות בת יחידה יקרה מאד, על נפש שרה בת אפרים ומלכה, הקדושה והטהורה שמסרה את נפשה על קידוש שם עמה וארצה. הדברים, שהיו צריכים להיאמר על קברה, לא נאמרו, מפחד המושלים והקצינים, שהשתתפו בהלויתה, אבל לא היתה נפש אחת במושבה שלא הקדישה לה את ההספד הנעלה ביותר, זה ההספד של החוזרים בתשובה ושל הלבבות הנשברים״.

לִקְרַאת שֶׁמֶשׁ-בֹּקֶר עוֹלָה

בִּנְדָבָה עָלִית עוֹלָה

וְעַל מִזְבַּח קְדוֹשִׁי עַמךְ

בְּנֵר תָּמִיד יָגִיהַ שְׁמֵךְ.