לז.

הכבוש והגאולה

מפה לאוזן מתלחשים בגלוי, ובלי כל פחד: ״הדוד יעקב בא״... או: ״דער פעטער יענקיל״... הכונה: לאנגלים. ועכשיו אין איש חושש עוד, כל איש עיניו כלות לראות את הגואל, לחזות פניו בעיני בשר. איש איננו יכול עוד לכבוש את שמחתו, הכל יודעים: עם הכבוש תבוא הגאולה.

תגאל הארץ, יגאל הישוב, ורבה התקוה לימים יבואו.

אך נכבשה יהודה,

ואלכסנדר אהרנסון

הציע למפקדה הראשית ליסד משרד שיהא מתווך בין הישוב העברי ושלטונות הצבא. משרד זה נודע בשמו ״ג׳ואיש קומיטי״. והרבה טובה וברכה הביא למושבות ולאכרים. העם נידלדל. אחד צריך סוס, פרד או פרה, אחד צריך זרעים. רבים נשארו מחוסרי לחם, ורבים אחרים בקשו מזור לתחלואי גופם. יד הסדר הטוב של השלטון הבריטי, בעודנו שלטון צבאי, כבר נתן אותותיו.

דרומה של הארץ כבר נכבש, אך השומרון והגליל עודם מצפים לגאולה. יום אחד, 18 ספטמבר 1918, משוטטות על רצועת תכלת הים שתי אניות מלחמה בריטיות: הנה הנן! סנוניות הגאולה. קול רעם התותחים המגיע מן הדרום מבשר שחרור ודרור. אותו יום נכבשה

חדרה

ע״י דיויזית הפרשים החמישית ובראשה

אלכסנדר אהרנסון

בדרגת לויטננט

ויוסף דוידסקו

כמורה דרך. במושבה מתרוצץ הצבא הטורקי אחוז טירוף. שמועה עושה לה כנפים: הצבא אומר להעלות את המושבה באש, להפכה לעיי מפולת... כל אותו היום טרח ויגע המוכתר נידרמן לבטל את רוע הגזרה. זאת הפעם האחרונה גוזל הצבא הנסוג את עגלות האכרים ובהמותיהם. הטורקים נסוגים צפונה. לעת ערב נתרוקנה המושבה מן הצבא הטורקי. באה הרוחה.

בו בערב עולה

דוידסקו

מזכרון־יעקב ומבשר את הגאולה. צעירים מספר לא יכלו לכבוש שמחתם והתפרצו להגיע לחדרה, אל הצבא הכובש, בו בלילה. למחרת מופיע למושבה רכוב על סוס, בלוית חיל־פרשים בריטי, אלכסנדר אהרנסון. בדרום המושבה, שוכן בית העלמין, בו נחים כל היקרים והקדושים. אלכסנדר אהרנסון יורד מעל סוסו ונכנס לראשונה לבקר את בני הנצח, להשתטח על הקברות היקרים, על קבר שרה, על קברות האמהות והאבות. מכאן הוא עושה דרכו אל ביתו... הוא מוצא את בית הוריו לאחר הסער: האב הזקן טרם נרפא מענוייו, צבי במאסר דמשק העומדת להשתחרר, אבשלום איננו, ושרה בקבר. הוא עומד דומם, איננו דובר דבר, כי גדול הכאב מאד.

הצבא הטורקי נמלט. נשארו חיילים נגועי חולירע ותחלואים, מוטלים