ה.

בלב ים

חגה־נעה אניה על פני גלי ים, עמה נעים לבבות נסערים. ושלוחות העינים למרחוק, צופות חוף מבטחים — וחוף אין.

״שלשה חדשים שטנו על פני הים — מספר ר׳ יעקב כהן — וכבר כשעברנו מאניתנו אל אניה אחרת, עיפים ויגעים היינו, נלאינו נשוא את דכדוכי הנסיעה הארוכה והמיגעת. בחוף חיפה לא הרשונו לעלות, גם בחוף יפו אסרו עלינו לעלות. מוכרחים היינו לאחוז דרכנו באניה אל חופי מצרים. אבל גם שם, כשראו הפקידים את רשיונותינו

לא״י לירה ארצישראלית, או לארץ ישראל , — לא הועילו לנו במאום. חזרנו, ושוב אנו בחוף יפו. לחברי היו רשיונות של מהגרים. רשיון אחר היה לי, ועל כן הצלחתי לעלות אל החוף. אך גם הם הצליחו לעלות בעמל רב ובהחבא״.

״...הגענו לבירות — מספר ר׳ יצחק גולדשטין — בששי בסיון, ראשון לשבועות, שחל ביום רביעי. סרסור אחד, היינוך ברקוביץ, הורידנו מן האניה והעלנו אל החוף. שילמתי חצי פרנק, שלא יפתחו את ארגז חפצי. שומע הסרסור, כי עוד יהודים רבים יוסיפו לבוא והוא מבקש ממני, כי אכתוב לרומניה ואמליץ עליו לטובה. עשינו בביתו את חג השבועות. במוצאי יום־טוב הזמין הסרסור חמרים להוליכנו לצפת. הסרסור נתן לי קבלה, כי שילמתי הכל בשבילי ובשביל אחי אשתי. החלטנו ללכת ברגל. בטוחים היינו, כי נמצא כביש טוב וסלול. על כל פנים, נעשה את השבת בצידון. למחרת, בשעה ארבע בבוקר, יצאן המחמרים לדרך. אנו צועדים בעקבותיהם, בוססים בחול, ההליכה קשתה עלינו מאד. המחמרים הרחיקו, ואנו מפגרים, והצידה, אשר לקחנו עמנו לדרך, בידי המחמרים. עברו כמה שעות ללא אוכל וללא משקה. אנו פוסעים בשביל צר. החול בוער. החום גדול מנשוא ולשוננו דבקה לחכנו מצמא. אני וגיסי הולכים ושוכבים, הולכים ושוכבים מאפס כח. היום חלף, החושך כיסה ארץ. לשעה קלה זרחה הלבנה ושוב שקעה. הרעב הציק לנו עד מאד, ורע ממנו הצמא. מסביב ילל שועלים. אימה נפלה עלינו. לפתע ראינו אור מרחוק. אנו הולכים לקראת האור. הגענו עד נחל המים. שברנו את צמאנו. האור מנצנץ מעבר לנחל המים. אנו הולכים לאורך שפת הנחל ומחפשים מעבר — ואין. אין עצה כי אם לחצות במים. היה עמי סוכך, אותו אני שולח לפני. אנו נכנסים אל המים בנעלינו ובבגדינו, עד הברכיים. ברוך השם, עברנו. הגענו אל גדר. לאזנינו הגיע קול נבחת כלבים. לפי קול הנביחה ידענו ללכת לקראת השער. בשער פגשנו ערבי. קרבנו אל בית קטן, עששית הפיצה אור כהה,