אלמנה אחת, שהיו לה בצרורה לירות אחדות, שדדון ממנה, והניחוה בלי מזון סעודה אחת לילדיה הקטנים.

כזאת קרה לילה אחד בפראדיס. בכפר זה גרים ערבים רבים שעבדו מילדותם אצל אנשי המושבה, אכלו מפתם והיו מסורים להם בכל לבם. אלה מאנו לתת ידם לטירור, אף לא לסייע לו בכסף. כיון שכך, הרי הם ״אויבי העם״, ״סהיונין״ (ציונים״) — וכנופיה שהגיעה אליהם עשתה בהם שפטים. מי שבקש להמלט מיד הרוצחים שלם כופר נפשו ופדה את חייו.

אולם עיקר הסכנה, כפי שנודע לצעירי המושבה מפי המחנה השני, עלולה היתה לבוא מן המזרח:

סינדיאני ובריקי . שני כפרים אלה, הראשון גדול ומאוכלס, והשני קטן ויושביו מועטים, התארגנו לשם פעולות גדולות בכל הסביבה העברית המקיפה אותם: גבעת־עדה, בנימינה, זכרון־יעקב, שפיה ובת־שלמה. בין ״השבב״ שם, ידועים בשמותם, פעל הטירור גדולות: להם נכונו ״ימי זוהר״, והנה התחילו פעולות במחתרת, בלילות חשכה ומן המארב.

גל של חבלות הציף לילה לילה את השדות ואת הכרמים. פה הציתו קמה ושם עקרו גפנים וחבלו בפרדסים, במכוני המים וברכוש אחר. ערב אחד הצליחו להגיע אל הערמה הראשונה בגורן המושבה, גדיש שעורים של אכר אחד, ולשלוח בה אש. האש אחזה בערמה מכל צדדיה וכל אנשי המושבה עמלו להרחיק את הסכנה מן הגדיש האחר.

בלילות בלילות עולה עמל שנה, יגיעם של האכרים, בלהבות. יריות פולחות את הדממה.

אנשי המושבה עומדים על המשמר, נכונים לקדם את פני הרעה. והידיעות מכל פנות הארץ מסעירות.

הקצרה יד הממשלה לעקור את הרע משרשו, או שלא השכילה לבער את הנגע — אם כה ואם כה והשכנים החליטו כי: ״אתם הממשלה ודם היהודים ורכושם מותרים״...

הדרכים היו בחזקת סכנה. בכל מקום נטמנו מוקשים. אורבים הסתתרו בין שיחים וסלעים וירו בעוברים ושבים מן המארב.

שלטון הכנופיות הרים ראש.

*

הכרוניקה של המאורעות צינה רשימה ארוכה של מעשי חבלה, הרס ורצח. בטנטורה פרצו המחבלים למכון השיך לבונשטין והרסו את המניע; בשדות בריקי שלחו אש בגדיש; בכרמי בת־שלמה נעקרו אלפי שיחי־גפנים צעירים וגם בני ארבע וחמש שנים; בכרם נידרמן בבית־תתא עקרו וחבלו בגפנים ובזיתים; לילה לילה עולות להבות האש מעבר בנימינה, גבעת־עדה, שפיה, בת־שלמה ועתלית;