אחד הדליק נרות חנוכה וכולנו התאספנו סביבו ואחרי הברכות הושר ״מעוז צור ישועתי״, במתיקות, בלב נרגש. והנה נשמעה המית כנור. המנגן נגן

דוינה

רומנית, והצלילים, נוגים וערבים כאחד, זעזעו את נפשנו. נדמה היה לי, כי אני שומע את המשורר הגדול מקונן במר נפשו: — ״לבכות ענותך אני תנים, ואת אחלום שיבת שבותך אני כנור לשיריך״. חפצתי לחבק עולם ומלואו, את הארץ, את רבי יהודה הלוי, את הכנור, את הרוח! נדמה לי, כי אני רואה את העצמות היבשות, אשר הרוח נופח בהם חיים וקורם עליהם עור, בשר וגידים. והנה... ״חבל הנביאים יורדים ולפניהם נבל ותוף, וחליל, וכנור... והמה מתנבאים״. נרדמתי. לא ידעתי נפשי. בבוקר, כשהקיצותי, נגשתי אל בעל הכנור, לחצתי את ידו, שאלתיו לשמוֹ. —

לופו ניימן .

״יום בהיר. האניה שטה בקלות וכל הנשים מטיילות על ספון האניה. והנה מתוך אחד התאים צועדת ובאה לקראתנו אשה צעירה. פנים מאירים כשמש, עינים מפיקות תום וענוה, והוד והדר לבושה. אכן זאת היא נסיכת הפלוגה שלנו — אמרתי ללבי. השתחויתי, הצגתי את עצמי ושאלתי לשמה. —

סופיה פסקל , אשת הרמן פסקל.

״הרבה דברתי עם סופיה פסקל. וראויים היו דבריה להשמע. בקיאה היא בתנועה, קראה הרבה וחובבת־ציון נלהבה.

״האניה שלנו שהתה בכל חוף קטון וגדול, בכל האיים ובכל חופי צפון ים התיכון ומזרחו. קלי התנועה שבמחנה השתמשו בשעת־כושר ועלו בכל חוף העירה. פעמים שהתה האניה יום תמים, ופעמים רק שעה קצרה. רושם חזק ביותר עשה עלינו

סמוס , אותו אי, המשלם שלש מאות אלף גרוש מס לשנה לתורכיה ויש לו מושל משל עצמו, נסיך יוני, ואין שום מדינה אחרת מתערבת בממשלתו. הרמן פסקל, שהיה עו״ד ובקיא בסדרי־מדינות, דיבר לי, בהרבה התלהבות, על הצלחת סמוס, שהגיעה לממשלה משלה. ויחדיו התאוינו תאוה, כי גם אנו בארצנו נזכה לכך.

״כששבנו לאניה מצאנו אספה גדולה, אנשים נשים וטף. מלבד שלנו ישבו גם יונים, ארמנים, רוסים, איטלקים, וגרמנים, כולם אזנם נטויה ופיהם פעור,

ולופו ניימן

מנגן בכנורו. אצבעותיו מפזזות באמנות נפלאה על מיתרי כנורו, והצלילים המתוקים לוקחים שבי את כל הלבבות. תוגת־עולם זו האצורה ב״על נהרות בבל״ השרתה אבלות על הנכרים אולי עוד יותר מאשר עלינו. וצעיר ארמני הזיל דמעות לקול צלילי כנורו של לופו נימן, כאילו ראה בעיניו את כנורו שלו תלוי לפני שוביו, והוא יושב ובוכה.

״אבל שום שיר על ארץ־ישראל לא השמיעו לנו. לא היה; זמר ז׳שרגוני אחד של גולדפדן נשמע מפי הרוקים (הולטיין) ובחורי המהגרים וצעירותיהם והכנור ענה לעומתם. ובחוש הרגשנו כולנו את שירת נחמיה על העליה: ״לעשות