מג.

סיום

ששים שנה עברו מאז דרכו רגלי החלוצים הראשונים על טרשי מדבר זמארין.

במורד המושבה צפונה אתה רואה גם כיום את ביר־אל־חנאזיר, זה מקוה־המים — המים המרים המאררים, שורצי כל שקץ טמא — אשר עליו עמדו זקנינו וזקנותינו, מוכי שרב וצחי צמא, מצפים בכליון עינים עד אשר תשקע הזוהמא וישאבו להם מעט מים במשורה לשבור צמאם. בפיהם עוד שמור טעמם של מי־מדמנה אלה, עליהם יספרו ובהם ישיחו כחולמים באזני בניהם ונכדיהם, בשבתם בגן המושבה, בסתר עצים ענפים, הפורשים עליהם צל מצונן, מחסה לראשם השח. מחרישים משתאים הילדים, מקשיבים לדברים בתמהון לבב. ויש אשר יקום אחד מהם, מקץ דומיה ארוכה ורבות מחשבות בלבו, וירד אל ביר־אל־חנאזיר לראות עין בעין...

ואולם מים לא ישאב משם.

בין עצי אקליפטוסים חסונים, סמוך לתחנה היושבת על הכביש היורד לחיפה