ליפו. הכרתי שם את חיים בקר, חיים

גדליה , חיים

שמרלינג , ועוד ״חיימיים״. וכלום לא העלינו. כלום. חזרתי לאניה — ואנו נוסעים לבירות.

״אנכי, כמו שאמרתי, עותומני, ופסקל היתה לו זכות מיוחדת, הוא היה קונסול אוסטריה בעירו, וככה עלינו שנינו, ונשם פנינו לנציבה של חברת כל ישראל חברים

הא׳ האדון

פרנק , אחד מנכבדי הקהלה בבירות. הוא פקד מיד על אחד מעושי דברו, בראסיר שמו, לעזור לנו ולעשות את כל האפשר אצל השלטונות, שיפתחו את שערי בירות לפני האנשים הטובים והישרים שבאו להתישב על אדמתם שנקנתה בשבילם. אך ראשית כל ביקשנו מזונות בשביל קהלתנו שבין השמים ובין המים. אזל הלחם, אזל התבלין, אזלו הקונסרבים, ויש לחשוש, כי אזל מרבים גם הכסף, כי לא עלה על דעתם שימצאו מכשול כזה על סף התחנה האחרונה, והוציאו בערי החוף את הכל... נציב האליאנס, פרנק, אדם מיושב, קר רוח. ענין א״י אינו נוגע לו, כמובן. אלא כיון שאנשים נתונים בצרה, מיטלטלים על פני הים, התורכים אינם נותנים להם לעלות אל היבשה... מן ההכרח לרחם עליהם ולעזור להם. ובראסיר, עוזרו, גם הוא כמוהו, אלא שהוא בעל מזג רך יותר; — אנשים שעזבו את ארצם — סיכם בראסיר את דעתו עלינו — והולכים למדבר שאין בו כלום, מאירופה לאסיה, יש להם אידיאל ״ישוב ארץ־ישראל״, חפצים פה להתישב, הרי זה דבר שיש בו ענין.

— כמה לכם אנשים באניה? — שאל.

— 156. שנים עלו בחיפה, נשארו 154.

— נלך, קודם כל, לקנות צרכי אוכל.

״עברנו בשוק. קנינו שלוש מאות לחם, כשנים לנפש. סל גדול מלאנו זיתים, 2 סלים צנון וסל גדול מלאנו ביצים, הכל מוכן להעלות על האניה.

״לשוא טרחו. את השלטונות, לא פרנק ולא בראסיר, אינם מזיזים ממקומם. תשובה אחת: —

אי אפשר!

— —

״הקדים הקב״ה רפואה למכה — והטיל סערה גדולה בים. האניה חשבה להשבר. רב החובל, שנבהל על ספינתו, הסיעה אל לשון הים אשר בין ״נהר בירות״ ובין ״נחל מות״. האניה יצאה מגבול תורכיה ונכנסה למדינה החפשית

לבנון , שהיא בתוך מדינת תורכיה, אך עומדת ברשות עצמה, בחסות בין־לאומית של מלכי אירופה. והמושל עליה הוא נוצרי, והתואר שלו הוא פרנקו־פחה, ואותו מינו מושלי אירופה.

״בראסיר קפץ משמחה:

— אצבע אלוהים!... נלך מיד לפרנקו־פחה, האניה עוגנת עכשיו תחת ראשותו. בכל חבל הלבנון אין שלטונות בירות רשאים להתערב, שם פרנקו־פחה מולך בכיפה והוא יעשה הכל בשבילנו. אנשי אירופה אנחנו, וזו חובתו.

״אבל גם פרנקו־פחה יש לו דעה משלו. הוא הסביר לנו, כי לולא היה שום