איסור מקושטא, היה עושה מה שירצה, עכשו שנגזרה גזירה, אין הוא יכול לעשות עצמו כאילו אינו יודע. והוא מוכרח לצמצם את עזרתו לנו. ובכן, הוא מוכן להרשות לנו להעלות רק חלק מן הנוסעים. השאר צריכים רשיון...

״הסברנו לפחה האירופי, כי באניה אשה זקנה, חולנית, שאם לא נעבירנה, מות תמות באניה. — ועוד אשה אחרת חולה. ושם גם משפחתו של מנהל המושבה האדמיניסטרטור, שלמה בריל, אחיו הרשליקי, ואשתו, וילדיהם... ומשפחת הרמן פסקל, הניצב כאן לפני כבודו, היה קונסול אוסטרי בעירו. ושם אשתו וילדיו, אנשים איסטניסים ומתגוללים כבר 18 ימים באניה, על הספון, וכו׳.

״ויחליט הפחה לתת על ידינו רשיון להעלות לחבל הלבנון 15-18 איש — כלומר, סירה אחת.

״כשהרשיון היה בידינו התיעצנו עם בראסיר, והוחלט בינינו: אנחנו מורידים 15-18 איש בתוך ארבה ומובילים אותם אל החוף. כשכולם כבר על היבשה, — ואם משמרות הבולשת הימית התורכית לא ראונו ולא שאלו מאתנו כלום, — אנו חוזרים לאניה ובידנו אותו הרשיון עצמו ומורידים מטען שני, עוד 18, וכן עד גמירא, ותמיד על יסוד הרשיון שבידנו. עד — שהבולשת תתפוס את הארבה... ערכנו כתשע רשימות.

״שמנו את הרשיון של פרנקו־פחה ואת הרשימות, על פי הסדר, בכיס. חלפה מאתנו הדאגה להתפס על ידי הבולשת הימית התורכית, ואת מקומה לקחה דאגה אחרת לגמרי: הן את הרשימות ערכנו על דעת עצמנו. היתכן שאלה המתענים באניה יביטו בשלוה ויראו כיצד מורידים את ראובן ואת שמעון ואת לוי — ועוזבים את יששכר ואת זבולון ואת גד באניה? האמנם יחשו? הלא תקום צעקה עד לב השמים! ... נועצנו והחלטנו: הסירה תצא עם הפלוגה הראשונה בשעה 4 בבוקר. בעוד כולם נמים שנתם. עלי נפל הגורל לגשת אל כל אחד מאנשי הרשימה בשעה שהוא ישן, להעיר אותו ולומר לו: ״מהר ולבש בגדיך ורד ממדרגת האניה, והזהר שאיש לא ירגיש בך״. אם רק נצליח להעלות את הסירה הראשונה, ונשוב ונקח את הרשומים ברשימה השניה, שקטו הרוחות, וכולם יוכחו לדעת, כי הדברים נעשים על פי סדר קבוע.

״הלחם והביצים, הצנון והזיתים מוכנים להעבירם לאניה, כי שם רעבים כולם. אבל אהה! היכן אנחנו והמזון והיכן האניה? — — האניה נמלטה ללשון הים. הסערה גוברת והולכת. השעה כבר אחר הצהרים. באניה 154 נפש רעבים.

— מי ירד ויביא לאניה את המזון ? — שאל בראסיר.

— אם רק יש בחרים שיעבירוני, אני אלך — עניתי.

— בן כמה שנים אתה ? — שאלני בראסיר.

— בן תשע־עשרה.

— אינני מקנא בך. לך לשלום!